הרחבה

הרחבה למשל

'מתנת חסד - משל בעל הסולם'

"והאכילהו והשקהו והעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום",

מספר בעל הסולם על עני ועשיר מהו ענין הבושה שקיים בנו.

"הבושה שבעל הסולם כאן רוצה להסביר,

זו בושה שהבורא מעורר בנו

כדי שאנחנו נגיע לדרגתו,

להיות כמו בעל הבית."

(הרב מיכאל לייטמן 09.02.17)

מה הייתה המטרה של בעל הסולם בכתיבת המאמר הזה?

"מתן תורה" זה המאמר הראשון שבעל הסולם כתב לעם. לא לתלמידים שלו, לא לאלה שרוצים לעסוק בחכמת הקבלה, לא לאלה שרוצים לגלות את הבורא, לא ללומדי תורה, בכלל לא לאלו ולא לאלו שיש להם איזה קשר או בעד או נגד חכמת הקבלה ובכלל בורא ותורה. לא. הוא כתב את זה לאנשים שהם "עמך", שממש אין להם לא כיפה על הראש ולא כלום, לא שייכים לדת בשום דבר, להם הוא כתב.

אפילו לכאלו, יכול להיות שגם באמצע למישהו, אבל במיוחד לכאלו. אנשים שיודעים שאין להם שום קשר לתורה בפנימיותה, בחיצוניותה, בשום דבר. זה בעצם כל התלמידים, ולכן אנחנו לומדים את המאמר הזה. הוא כתב אותו כמאמר הראשון ולפי מה שאמר רב"ש, הוא רצה לכתוב כאלה חמישים מאמרים. אבל אחרי שהוא הדפיס את המאמר הזה, סגרו לו את הכול, באו דווקא חוגים מסוימים והתלוננו עליו. היום היו בכלל שורפים ומשמידים, אז לא היה להם כל כך כוח והם היו מתלוננים לממשל המנדטורי של האנגלים, שזה לא בסדר מה שהוא עושה.

האנגלים לא כל כך הבינו בזה ודאי אלא אלה אומרים ככה, מספיק לנו, כמה שפחות בעיות והם סגרו את כל הדפוס הזה של בעל הסולם ולא נתנו לו יותר להדפיס. ואז הוא אמר, אם ככה זה מהשמיים, אז אני מפסיק לכתוב. ולא כתב חוץ משני המאמרים האלה "מתן תורה" ו"ערבות" ובזה סך הכל פחות או יותר הכול נגמר. (הרב מיכאל לייטמן 23.06.20)

מה אנחנו נוציא מהמאמרים האלה "ערבות" ו"מתן תורה"?

אנחנו לומדים מהמאמרים האלה מה דעתו של בעל הסולם, על כל מה שיש לפנינו. במה אנחנו נמצאים, לא במצב כזה שמתאים לנו? הוא מסביר לנו את הגישה, זה כתוב ב"בראשית רבא", זאת אומרת במדרש, מה אכפת לקב"ה אם אתה שוחט ככה או שוחט ככה, אם אתה עושה כך או כך, אלא נתנו מצוות לא לשם זה אלא כדי לצרף בזה את הבריות, זאת אומרת לעשות אותם יותר נקיים, שיחשבו כולם על מנת להשפיע, בשביל מה הפעולות הלאה, המחשבות האלה, כי בכלל כל המצוות זה עניין של מחשבה, כוונה, זה כל העניין. (הרב מיכאל לייטמן 23.06.20)

פטנט להנאה אין סופית

מהי הכוונה "לקבל מהבורא, על מנת לגרום לו הנאה"?

בעל הסולם מסביר את זה בדוגמא על בעל הבית והאורח.

האורח מגיע אל ביתו של בעל הבית. בעל הבית ערך לכבודו שולחן, משום שהוא מאד אוהב את האורח שלו, אהבה אין סופית, ללא שום חשבונות, הוא רק רוצה שהאורח ייהנה. האורח מרגיש שבעל הבית אוהב אותו ורוצה לגרום לו הנאה. אך פתאום האורח מרגיש בושה, הוא מתבייש לקחת מהאוכל שבעל הבית הכין עבורו. הוא מרגיש שאינו יכול לקבל שום דבר מבעל הבית. אך בעל הבית אוהב אותו, הוא מראש ידע כמה האורח שלו רוצה לקבל, איזה מאכלים הוא אוהב לאכול. בעל הבית עשה הכול בדיוק לפי הרצון של האורח, גם בכמות וגם באיכות. ולמרות הכול האורח מרגיש בושה. מה לעשות? האורח מסרב לקבל את הכיבוד: "אני רוצה להיות בדיוק כמו הנותן, כמוך הבורא! אתה הראת לי את אהבתך, אני מרגיש אותה, איך אוכל להחזיר לך באותה מידה?". כלומר, האורח מתחיל לחשוב: "הרי אינני מקבל כלום, אזי אינני מכבד את בעל הבית. יוצא מכך, שאני מתייחס בצורה רעה לאהבתו?! מה אני יכול לעשות?!". האורח מוצא פתרון: "אני אקבל רק למען בעל הבית. משום שלבעל הבית יש רצון לתת ורצון שאני אקבל. לכן אני צריך קודם כל להיכנס לתוך הרצון שלו, כדי שהרצון שלו יהיה בשבילי כמטרה". האורח נכנס לתוך רצונו של בעל הבית ומתחיל להרגיש כמה הוא אוהב אותו, הוא מרגיש את הרצון שלו שהאורח יקבל ממנו, כמה הוא סובל מכך שהאורח אינו מקבל את הכיבוד שלו. זאת אומרת, האורח עובד עם הרצון של בעל הבית ורק חושב כיצד יוכל למלא אותו. בהיותו בתוך הרצון של בעל הבית ובמטרה למלאו, האורח מגלה בתוכו הזדמנות לעשות זאת רק אם יקבל את הכיבוד וייהנה ממנו. הרי רק עם ההנאה שהוא מרגיש, הוא יכול לתת הנאה לבעל הבית. כלומר, האורח חייב לקבל וחייב ליהנות ללא גבולות, משום שזו הדרך היחידה שבה בעל הבית יתמלא.

במקרה שלנו, כל אחד עובד עם הרצון של השני. זאת אומרת בעל הבית (כל אחד מאיתנו) חושב, איך האורח שלו יקבל ממנו וייהנה. עם כל זה אינו מספיק, אז בנוסף לכך כל אחד מרוויח פי שתיים ואפילו יותר. כי הרי כל אחד יוצא מתוך עצמו החוצה ומרגיש תענוג אין סופי ללא גבולות.

הפטנט הזה לכאורה נראה די פשוט. אך אם נתחיל לחשוב ולנתח אותו, הוא יראה לנו קשה ליישום. במקרה האידיאלי, אם נבין את הפטנט, נראה שזאת ההזדמנות היחידה למלא את עצמנו בתענוג אין סופי, משום שאנחנו משתמשים ברצון של האחר, לעצמנו.

הבורא הוא רצון אין סופי, ואני בסך הכול רק נקודה קטנה. אך בזמן שאני מתחיל להתחבר אליו, אני מגלה בתוכי רצון אין סופי שאוכל למלא אותו. זאת אומרת, אני מתחיל להרגיש איך שאני ממלא את אותו הרצון האין סופי, ואיך הרצון הזה נהנה. מכאן, שברגע שמתייחסים אליו באהבה, אנחנו מקבלים רצון אין סופי, חיים אין סופיים, חיי נצח ושלמות. כל זה יקרה רק אם נתייחס לבורא כמטרה שאנחנו חייבים למלא. בגלל זה חכמת הקבלה היא החכמה שמלמדת אותנו איך לקבל, איך ליהנות ללא גבולות.

תכונה אנושית לגמרי

"בושה" זו "בריאה" בפני עצמה. הבורא יכול היה שלא לברוא את הבושה, ואז אנחנו לא היינו מרגישים את עצמנו כמקבלים ומנוגדים אליו. בושה, זו תכונה שנבראה במיוחד עבורנו, היא מיועדת רק לאדם.

ואפילו לא מדובר על הבושה של העולם הזה, שהיא כמו הטבעה של הבושה העליונה, קצת משקפת אותה. אך הבושה הרוחנית העליונה, זו הרגשה שאתה ניצב מול הבורא ומנוגד אליו, ומרגיש כיצד הניגודיות הזאת משפילה אותך ליד ההשפעה שלו, ועד כמה המחשבות האגואיסטיות שלך הפוכות למחשבות על השפעה. זוהי כזו בושה שלא ניתן לסבול אותה!

"בהרגשת הבושה, הוא מגלה מה חסר לו.

שהוא משפיע, אני מקבל,

ואני כמקבל מרגיש בושה,

במשפיע אין בושה.

מה ההבדל בין משפיע למקבל?

שבו אין בושה ובי יש בושה,

יש בו פעולת הנתינה שאין בי.

אם תהיה גם בי נתינה כמוהו,

כמו שיש בו,

אז גם בי לא תהיה בושה

ועוד יותר, יהיה לי כבוד."

(הרב מיכאל לייטמן 27.06.11)

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 386

מאמר "מתן תורה"

הרב ד"ר מיכאל לייטמן, 17.01.19

אות ח'

"כי הדבר הזה דומה לעשיר אחד, שקרא לאדם מן השוק, ומאכילו ומשקהו ומעניק אותו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום. וכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו, וכן מוסיף והולך.

לסוף שאלוהו העשיר: "אמור לי, אם כבר נתמלא כל משאלותיך?"

וענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי, אם כל הרכוש והחמודות הללו, הגיעני על ידי עסקי עצמי, כמו שהגיעו אליך, ולא להיות בתור מקבל מתחת מתנת ידיך בחסד".

ויאמר לו העשיר: "אם כן, לא יברא עוד איש, שיוכל למלאות משאלותיך".

ודבר זה טבעי הוא. כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה יחד עם זה, מצד השני, קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות, בעת קבלתו המתנת חנם מאת הנותן, מחמת חסדיו ורחמיו עליו.

ומכאן נמשך לנו חוק שני: שלא יצוייר בעולם, מי שיוכל למלאות חפצי חבירו במילואם, כי סוף סוף לא יוכל ליתן לו את האופי והצורה של קנין עצמיית, שרק עמה נשלם כל ההרחבה בכל השלימות הרצויה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים. מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'.

וזהו שהכין לנו: ע"י היגיעה והטרחא, להמציא את רוממותינו בעצמינו, ע"י העסק בתורה ומצות. כי אז כל העונג והטוב, המגיע לנו ממנו ית', דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו. שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר. שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."

סך הכול מה שאנחנו צריכים, זה לתקן את הבושה. הבושה מבדילה בין אדם לבהמה, בין רצון להשפיע לרצון לקבל עד שאדם מעורר את כל הרצון שלו עד העומק הטבעי, האמיתי שלו, ומתקן אותו בעל מנת להשפיע. זה נקרא שמתפטר מתוך האגו שלו, מתוך הבושה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות, כי אז אנחנו באמת יכולים לקבל על מנת להשפיע הכול מהבורא, ובזה אנחנו גורמים לו נחת, משתווים עימו וכן הלאה.

תלמיד: הוא כותב "להמציא את רוממותינו בעצמינו, ע"י העסק בתורה ומצות." והכלל של התורה ומצוות זה "ואהבת לרעך כמוך"?

זה כלל, אבל כשמגיעים לכלל אנחנו מתקנים את עצמנו כדי שכל הפעולות שלנו יהיו כדי להשפיע

תלמיד: מה זה "להמציא את רוממותינו בעצמינו, ע"י העסק בתורה ומצות"?

שאנחנו רוצים להגיע להשתוות הצורה עם הבורא. זה הרוממות שלנו, להיות כמוהו.

תלמיד: להיות כמונו, לבנות יחס של "ואהבת לרעך כמוך" זה להיות כמוהו?

כן. להיות באהבה במה שמחוצה לי, בכל דבר מחוצה לי, זה נקרא להידמות לבורא, שמתייחס לכל הבריאה באהבה.

שאלה: לא ראיתי כאן תשובה על למה הבורא לא יכל לברוא אותנו בצורה כזאת מלכתחילה?

כי הוא לא יכול לתת לך עצמאות ותכונת ההשפעה שהוא נותן, אלא שאתה צריך לרכוש את זה. אם הוא ייתן לך תכונת ההשפעה, אז אתה לא תקרא משפיע.

תלמיד: למה? אני עדיין לא רואה תשובה למה זה לא יכול להיות ככה מלכתחילה?

כי אתה לא יכול להבין את זה בינתיים, מה לעשות.

תלמיד: אז למה הוא לא אומר שאי אפשר לתת תשובה לזה?

הוא נותן לך תשובה, רק לא לך, לאחרים כן, ואתה לא שומע. אז תשמע מה שאני אומר לך. נניח שעכשיו יש לי מזרק ואני נותן לך זריקה, והזריקה הזאת מביאה לך רצון להשפיע, ואתה משפיע לכולם, ונותן, ומקבל כדי להשפיע לכולם, אתה נעשה ממש כמו בורא. זה נקרא שאתה נעשה כמו בורא, או לא?

תלמיד: לפי ההגדרה הזאת כנראה שלא.

אז זה מה שקורה, כי אתה קיבלת את זה מתוך זריקה. מה שאין כן, אם אתה תעשה כל מיני פעולות של השפעה ותראה שאתה לא מסוגל ותהיה בירידות ובשאלות ובכל מיני בעיות, בכובד ראש, "למה אני לא מסוגל, למה אני לא יכול, למה לא הולך לי" וכן הלאה ואז אתה תתפרץ בבקשות, ש"תן לי בבקשה רצון להשפיע, אני באמת רוצה להשפיע למעלה ממני, לא אכפת לי אני, אלא רק הזולת וכן הלאה, שאני רוצה להשתמש בי לטובת הזולת ואתה תעזור לי", אז יש לך עולם שאתה מקבל חסרונות ממנו כדי להשפיע לו ויש לך בורא שאתה מבקש ממנו כוח התיקון להיות משפיע לעולם. ואתה גם מבקש ממנו מה להשפיע לכל העולם, כי הוא ברא את הרצונות האלו. אז יש בו את המילויים ובעולם יש חסרונות ואז אתה יכול להעביר את המילויים של הבורא לחסרונות של העולם, ואתה תהיה באמצע כנציג, כשליח של הבורא כלפי העולם. זה מה שצריך להיות. [...]

שאלה: חסר לי משהו בסיפור. העשיר נותן לו הכול, זה כמו מתנת חינם, חסד, ולא טוב לו בזה.

לא טוב.

תלמיד: הוא מרגיש בושה. ואז הוא אומר, אני רוצה להשיג את אותו דבר בעצמי, בקנייני עצמי.

אבל אם העשיר לא נמצא? אז תקבל, אין לך ממי להתבייש. לכן הבורא גם נסתר וגם מסתיר את מה שהוא נותן.

תלמיד: זה כמו יגיעה ושכר, יגיעה ושכר. כי הכול מגיע מהבורא, הכול מגיע לידי הבקשה.

נניח.

תלמיד: אם זה הכול יגיעה ושכר, איזה יחסים של דבקות אלה? כמו פועל ובעל הבית, זו לא אהבה. עבדתי קבלתי.

סימן שעדיין לא עבדת. סימן שהעבודה שאתה מבצע עכשיו עדיין שנואה עליך.

תלמיד: מה השלב הבא, שאני אוהב את העבודה הזאת?

איך העבד אומר, הוא רוצה להישאר לעבוד אצל בעל הבית לעוד שבע שנים? אז בעל הבית הביא אותו למשקוף וקושר את האוזן שלו על ידי מסמר למשקוף. זה קצת קשה. מתוך יגיעה מגיעים, זה נקרא קודם מאונס ואחר כך ברצון.

שאלה: אם כל העבודה זה לתקן את הבושה אז איך מגלים את הבושה במלואה כדי שתהיה תפילה לבורא?

יש כל מיני צורות לבושה. בושה זה לא סתם בושה, "בושה" זה נקרא שימוש באהבה עצמית. אם אני גונב, אז אני מתבייש כי התגלה שאני השתמשתי ברצון האגואיסטי שלי. אבל אם אני עושה משהו, בחברה שלנו נניח, יש לך ספר חוקים, יש לך פעולות שאתה יכול להשתמש בהם ואפילו להתגאות. יש כאלה שלא כל כך לפני כולם, אבל בבית כן.

יש כאלה שגם בבית לא. יש כאלה שנותנים לך קנס אם אתה משתמש בהאגו שלך, יש כאלה שמכניסים אותך לבית סוהר. יש כאלו חוקים שיכולים להרוג אותך, עד כדי כך הם בלתי נסבלים על ידי החברה.

כל זה עדיין נמצא ברובד האנושי, לא שייך לחכמת הקבלה. חכמת הקבלה מגלה לך, לא איך אתה משתמש בתוך הרצון לקבל, בעובי של הרצון לקבל, אלא איך אתה מתעלה מעל הרצון לקבל ומשתמש ברצון להשפיע. אז השימוש, איך אנחנו מודדים איך אתה מתעלה מעל הרצון לקבל לרצון להשפיע? על ידי הבושה. ממה אתה מתבייש? אני מתבייש להשתמש ברצון לקבל לעצמי ולכן אני עושה חלק ממנו בעל מנת להשפיע.

אין לנו רצון להשפיע, אלא אותו רצון לקבל, שאני לא רוצה להשתמש בו בצורת להשתמש, אני עושה עליו צמצום ואני אומר "רק על מנת להשפיע אני רוצה", לפחות חלק ממנו. זה נקרא שאתה כבר הופך להיות למעלה מהרצון לקבל שלך האגואיסטי.

על ידי מה אתה עושה את זה? אתה מקבל מלמעלה כוח להתגבר על הרצון לקבל ומשתמש בו כדי להשפיע, זה נקרא שאתה קבלת כוח האמונה למעלה מהדעת. דעת, זה שברצון לקבל ברור לך שכך צריך לעשות, זה ברור, אבל כשאתה הופך את זה להשפעה דווקא לזולת, לגמרי לא לעצמך, באותו רצון לקבל אתה מרגיש שאתה פועל ממש בניתוק מעצמך, זה נקרא "על מנת להשפיע". כי רצון להשפיע זה הבורא, ואנחנו רק רצון לקבל שעובד בעל מנת להשפיע.

בושה גשמית ובושה רוחנית

מה ההבדל בין בושה רוחנית לבושה שאנחנו מרגישים בחיי היום יום?

בושה גשמית, זו בושה אגואיסטית מזה שאני לא רוצה לפגוע בגאווה שלי. בושה רוחנית מתרחשת אחרי ה"צמצום", כשאני לא דואג על עצמי, לא מתבייש מהתכונות הטבעיות שלי. אני דואג ממשהו אחר לחלוטין.

אני חייב את הבושה! אני בעצמי מחפש אותה בהתפתחות הרוחנית, משום שהיא נותנת לי הרבה כוחות. אם נבייש אותך עכשיו, אז תתאר לעצמך איך שאתה "תתחמם", איזה כוח זה ייתן לך, תזוזה. אתה כבר לא תשב כך בצורה רגועה ותישן על מקומך, כמו עכשיו, אלא תתחיל לזוז, עד שלא תכבה את הבושה הזאת. אתה עוד תדאג במשך שבוע על הבושה הזאת, עד שלא תירגע עד הסוף.

אתה תהיה מוכן להכול, רק לנטרל את סיבת הבושה, ולא תירגע עד שהכול לא יחזור למקום שלו. אם איזה אדם גרם לבושה שלך, אתה תעשה הכול כדי לנקום בו. יש אנשים עם מזג חם יותר או פחות, אבל כל אחד מרגיש בערך אותם הרגשות.

השאלה היא, האם אני אוכל להשיג מצב כזה שזה לא ישפיע עליי אישית, אלא אני ארגיש בושה מזה שאני לא תורם לחברה, לא לוקח בה חלק, לא מוסיף את מה שאני חייב ואפילו מעל התפקיד שלי? רק מזה אני מתבייש.

זה כמו שאם היינו מאשימים מישהו אחר: "אתה לא מתבייש?", זאת אומרת, מראים לו שהוא לא מתחשב בזולת. מנקודה כזאת אני מתחיל את התיקון שלי.

ואז התכונות האישיות שלי בכלל לא באות בחשבון, כי זה האופי הבהמי. האם ראיתם חיה שהתביישה ממשהו? פגשתם חתול שהסמיק מזה שהוא גנב שמנת ותפסו אותו?

לחיה אין במה להתבייש. אבל לאדם שבנו, שאותו אנחנו מתחילים לבנות, יש בושה. הבושה מתייחסת דווקא אליו, אדם נמצא בדאגה האם הוא נותן לאחרים, מוסיף לטובת הכלל, מממש את התפקיד שלו במערכת הכללית.

"..יש כאן חוסר שלמות שלא היה לי,

קיבלתי ממישהו

ולכן קיבלתי וזה לא שלי,

עכשיו זה כאילו שלי.

אז יש כאן בעיה,

איך אנחנו מגיעים לדרגת הבורא.

לא שאנחנו מקבלים הכול,

ולא שאנחנו נעשים עשירים כמוהו,

מבינים כמוהו, מרגישים כמוהו,

איך אנחנו מגיעים ממש במקום הבורא

שכל הרכוש, כל מה שאנחנו רוכשים,

כל העולמות,

הם הכול יהיו שלנו כמו שהם שלו?

איך אנחנו מגיעים לזה?

זו השאלה.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.06.20)

בפני מי אני מרגיש בושה?

בעל הסולם, מאמר "הגלות והגאולה": "כי הבסיס של אידיאל חילוני הוא השוויה – והמחיר של התפארת מן האדם ומעשהו כדי להתפאר בעיני הבריות. מה שאין כן אידיאה דתית הרי הבסיס שלה הוא התפארת בעיני ה', ועל כן בעל אידיאה דתית יכול לרומם עצמו ממעל לאנושיות."

את ההבחן הזה אנחנו תמיד צריכים לראות מול העיניים: בעיני מי אנחנו רוצים למצוא חן? ולהיפך, בפני מי אני מפחד להיות מבויש? בפני הקהל, העולם הסובב אותי, הקרובים או הרחוקים? או שאני עושה חשבון רק עם הבורא, אף על פי שהחשבון הזה יכול להתברר כהפוך ומנוגד לכל מה שקורה איתי במישור העולם הזה. בדרך כלל כך מסדרים לנו הכול, זה על חשבון זה.

למשל, יביישו אותי בעולם הזה ועל ידי זה יקרבו אותי לבורא. או שאני אעדיף לסרב להתקרבות לבורא, רק העיקר לא להרגיש בושה בעולם הזה. כאן האדם תמיד בודק את עצמו – עד כמה הוא מסוגל לסבול.

זוהי נקודה כואבת מאוד, זהו רגע עיקרי. כי הבושה זה מקור הטבע שלנו. ולכן זה לא מספיק סתם להתאפק או להצדיק את עצמך בבלעדיות עצמית, שירשנו שלא מרצוננו. לא. כאשר מתגלה לי כל הבושה, אני צריך להסכים, כדי שעל ידי הוויתור הזה להזמין גרם אחד של השפעה לבורא שעליה הוא אפילו לא יידע…

מה זה להיות ישר עם הבורא?

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך", זה כתוב.

רצוי שהאדם יישר את הלב שלו כלפי הבורא,

כי זה מה שיש באמת.

הבורא מנהל אותנו,

ועד כמה שאנחנו לא מסתירים את עצמנו ממנו,

שזה שקר, כי מה אני מסתיר?

זה כמו תינוק שמסתיר את עצמו מאמא,

יש כאלו משחקים,

כאילו העליון, הגדול, לא מבין, לא מרגיש את זה.

אז רצוי שבאמת נגלה את עצמנו

או נתאר את עצמנו כל הזמן ערומים לפניו,

זה מקצר בהרבה את הדרך, את הבירור.

(הרב מיכאל לייטמן 09.02.17)

את מי אני מתבייש להונות: את עצמי או את הבורא?

מה זאת בושה בעבודה הרוחנית? מהי הפונקציה שלה?

דווקא בעולם הרוחני מתגלה הבושה האמיתית. היא מוכנה רק עבור הנשמות הגבוהות שמגיעות להשתוות הצורה עם הבורא.

בעולם שלנו, אני מתבייש שחס וחלילה לא יגלו את האגואיזם שלי. אני מפחד מהנזק לעצמי, כדי שלא ישפילו אותי ולא ידחו אותי. מהצד השני, בושה רוחנית היא פחד, האם עשיתי כל מה שביכולתי כדי לגרום נחת רוח לבורא. אני פוחד שלא יישׂמתי באופן מלא את כל התנאים וההזדמנויות שניתנו לי.

הבורא נותן לי תענוג, הבורא נותן לי כוחות כדי להתגבר עליהם, הבורא מסדר לי את כל התנאים. אז האם יצרתי בתגובה אור חוזר של 100%? האם לא פספסתי משהו? האם לא גיליתי חולשה במשהו?

בעולמנו הבושה יכולה להיות הרגשה נוראית, כל עוד האדם מפותח מספיק. אך ברוחניות זוהי פשוט אמת שממנה אין לאן לברוח, אין היכן להסתירה, לא ניתן לכסותה. כאן אנחנו מצדיקים את עצמנו, מסתתרים מאחורי תירוצים: "כולם גונבים, אז גם אני גונב". לפעמים אנחנו יכולים להסדיר איכשהו את העניין במקום, ועם הזמן אנחנו שוכחים את החדות ההתחלתית של הרגע. העולם שלנו במובן הזה הוא "קל" מאוד בהשוואה לרוחניות. שָם הבושה היא דין אמת.

הקדמת ספר הזוהר, מאמר "החיזיון של רבי חייא", סעיף נ"ב: ""אשרי הוא מי שבא לכאן בלי בושה". וכן ראה את רבי אלעזר ושאר עמודי העולם, שהיו בלי בושה. אבל רבי חייא בעצמו היה בבושה".

אם אין עצמאות לא מרגישים בושה

ילד קטן לא מרגיש בושה, וגם שגדלים לא מרגישים בושה. עד שלא מתנתקים מההורים, עד שאין עצמאות, לא יכולים להרגיש בושה. ילד מרגיש בושה, רק אם מרגיש שיש בו משהו, שלא בא מההורים, שיש לו משהו משלו. רק אם מקבל ברצון שבא ממנו, ולא מהם. כי אם גם הרצון בא מהם, אין לו בושה . ("ערוץ ילד טוב")

בושה היא ההופכיות לשלמוּת

מה היא הבושה, שנאמר עליה שזו מעין בריאה?

הבושה, זה מה שמבדיל את האדם מהקוֹף. בשורשה מונחת הרגשת הפער בין המשפיע והמקבל. בהמשך הכל תלוי רק בסיבות, במצבים, שבהם אני מרגיש את עצמי כמשפיע או כמקבל, ובהתאם לזה מרגיש שלמות או בושה. בושה היא ההופכיות לשלמות.

תשכחו את כל מה שקשרתם בעולם הזה עם המילה "בושה", זה לגמרי משהו אחר. זו הרגשת הפער בין המשפיע והמקבל ברוחניות. בושה אמיתית, זה רגש רוחני, ואילו את הבושה הגשמית תמיד ניתן איכשהו להשתיק, להסתיר.

בושה אמיתית באה רק בתנאי, שאני מרגיש את הבורא כנותן, משפיע, אוהב, ואת עצמי כמאשים וכמקלל אותו, כמישהו שרוצה לגנוב ממנו, בקיצור הכל להיפך! ובאותה המידה, עד כמה שאנחנו מתגלים זה מול זה, במידה הזאת אני מרגיש בושה, וזה מחייב אותי מיד להסתיר את עצמי, את האגואיזם שלי, ולהתחיל לתקן אותו.

כלומר בושה, זו באמת הרגשה מאוד מועילה לתיקון. לכן היא מתגלה בתנאי, שהאדם מסוגל לתקן את עצמו. אחרת אין צורך שתתגלה. אין כל טעם לבייש את החתול, על כך שהוא אכל את השמנת של מישהו, ולפנות למצפון שלו. הוא לא ירגיש שום בושה. הוא יכול להרגיש רק שהרביצו לו, ובפעם הבאה יפחד לעשות את זה. כלומר לא הבושה היא שתנהל אותו, אלא הפחד מיסורים.

הבושה מגיעה כתוצאה מהתפתחות, כשאתה מרגיש את המדרגה היותר עליונה ממך, עד כמה היא שלמה בהשוואה אליך, ובאיזו אהבה מתייחסים אליך משָם, ואילו אתה מתייחס אליה להיפך, ו לא יכול לעשות עִם עצמך כלום.

כדי להרגיש כזה פער, באדם כבר צריכה להימצא איזושהי אישיות פנימית, ולא סתם שׂכל ורגשות גשמיים. הכל תלוי, כיצד הוא מעריך את תכונת ההשפעה הזאת, ולא ביחס אליו. מפני שהוא יכול להרגיש את עצמו כתינוק שאינו מתבייש לקבל מאמא.

ורק אז הוא עולה מעל למצב של תינוק ליד אימו, ורוצה להרגיש את עצמו עצמאי. אם חסר לו את החופש הזה, אז הוא ירגיש את הבושה. עֶבֶד שלא משתוקק לחופש, לא מרגיש בושה, כי הוא הרי שייך לבעל הבית.

אך מי שרוצה לגדול כאדם חופשי, מיד מתחיל להרגיש בושה, והודות לכך מגיע אל החופש.

האנציקלופדיה של הבושה

בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות": "כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית…"

יש בנו תכונה של בושה עמוקה וחדה ביותר. אנחנו פוחדים מאוד לגלות אותה, מפני שהבושה מוחקת את ה"אני" שלנו, הופכת אותנו לאפס.

אם אני מרגיש את הבושה במלוא עוצמתה - זה גורם לי לבטל את עצמי. זה נובע מהשורש העליון, מהניגוד שלי לבורא, מהרצון לקבל שמנוגד לאור. לאחר שהרצון מרגיש עד כמה הוא מנוגד לאור בתכונותיו ובגובה שלו - הוא מרגיש את הפער הזה כבושה. ואז הוא שוב מוכן לבטל את עצמו, להפסיק להתקיים - העיקר שלא להרגיש יותר את התהום הזאת. זה מחייב אותו לבצע צמצום, כלומר ביטול עצמי. על מנת להיפטר מהבושה, אני מוכן לחזור ליש מאין, לאין שממנו יצאתי. לפעמים מתגלה בנו חלקיק מההרגשה הרוחנית הזאת.

לשם מה אני זקוק לבושה? - היא עוזרת לי להגיע לדבקות, להתאמה המלאה לבורא. הבושה נובעת מההופכיות שמתגלה בינינו והיא עוזרת לנו להתגבר על התהום הזאת. כלומר, אם אני ארצה להתקדם, אני אצטרך כל הזמן לחזק את הרגשת הבושה, כלומר, את הרגשת הפער ביני לבין הבורא, כדי שאוכל להתקדם מבלי לטעות. נניח שעכשיו אני מתבייש כאילו גנבתי ממנו דולר אחד. מחר אלה כבר יהיו שני דולרים, מחרתיים - שלושה… ככל שאני מבליט את ההופכיות שלי, אני מתקן אותה וממשיך להתקדם.

אם כן, הבושה היא הרגשה חדה ביותר. היא ממש "נועלת" אותי על הבורא. אם באמת אתקן את הבושה על ידי ההשפעה וכל הזמן אתעלה מעליה - אגיע לדבקות. לכן דווקא הדבקות היא המצב הסופי שלנו.

הבושה היא בריאה בפני עצמה. לא מספיק שיהיה לנו את שני הרצונות: המקבל והמשפיע. הרי אז האחד היה נותן, השני היה משפיע, ואין שום בעיות. אך הבורא רוצה שהנברא יהיה דומה לו, ולכן הוא ברא בנברא את ההרגשה המיוחדת הזאת, שנקראת "בושה", שכל הזמן מרגיזה ומעוררת אותנו.

כשזורקים לכלב עצם, הוא מתחיל לכרסם אותה בשמחה וללא כל בושה. אך האדם, רק אם הוא לא הגיע עד לקיצוניות הבהמית, כל הזמן מתקדם על ידי הבושה. מה מחייב אותנו לחיות דווקא בבית כזה, ללבוש דווקא את הבגדים הללו, לעבוד, להתחתן, ליהנות מה"תרבות" וכן הלאה? - הבושה: "מה יגידו האחרים?".

ישנה בושה שעוצרת אותי מלהתקדם: "מי יודע מה תגיד הסביבה". וישנה בושה אחרת - ביחס לבורא. אם אני מחזק אותה, הבושה מהאחרים נעשית משנית: "שידברו, שיחשבו מה שהם רוצים". אני מוכן לסבול את הבושה הילדותית מהסביבה - העיקר שזה יעזור לי להרגיש את הבושה האמיתית מהבורא ולהתקדם בכיוון הנכון.

הבושה היא הנקודה של ה"אני" שלי, האינדיקציה שלו. ביחסים עם הסביבה עלול להיגרם נזק לאגו שלי, ואילו ביחסים עם הבורא מדובר על ההופכיות העמוקה והשורשית של התכונות.

הבושה היא בריאה בפני עצמה. היא לא קיימת בטבע הדומם, הצומח והחי. היא אופיינית למין האנושי ומתחלקת בו בהתאם לדרגות הרצון.

הבושה היא הסיבה לצמצום א' הסיבה לשבירה כולה. בעולם אין-סוף המלכות הייתה מלאה באור ודבוקה בבורא. היה חסר לה רק דבר אחד: להיפטר מההופכיות אליו. זאת נקודת הבושה.

לכאורה זה לא כל כך ברור: מה זה משנה לך? נמצא לפניך שולחן מלא כל טוב, ערוך כיד המלך, ובעל הבית מעמיד לרשותך את כל הארמון שלו:

- כל מה שיש לי - שלך. מה חסר לך? אתה לא רוצה להיות אורח בבית שלי? - בבקשה. אני לא בעל הבית יותר.

אך האורח בכל זאת לא מרוצה:

- לא אני עשיתי את כל זה, אלא אתה. אני הגעתי כשהכול היה מוכן.

- כלומר, אתה רוצה להיות כמוני? יש מיש?

כאן אנחנו נוגעים בנקודה מאוד עדינה, נקודה כה נעלה, שלא ידוע לאן היא מובילה… אי שם, אחרי האלף העשירי, אחרי גמר התיקון…

"..כאן אנחנו מדברים רק על הבחן אחד,

שאם אני מקבל ממישהו,

אפילו שאני אקבל ממנו את כל מה שיש לו,

אפילו הבורא מעביר לי את כל מה שיש,

פותח לי את העולם,

את הכול, הכול, הכול,

ואני נעשה מלא כמוהו,

עדיין יש לי בושה,

זאת אומרת,

הרגשה שזה לא שלי,

כי בסופו של דבר קיבלתי את זה.

איך אנחנו יכולים לדלג על זה

שלא היה שלי,

ועכשיו קיבלתי וזה שלי?

אז זאת השאלה."

(הרב מיכאל לייטמן, 22.06.20)

על התועלת של הבושה הרוחנית

ב"פתיחה לחכמת הקבלה" בעל הסולם מביא את המשל הידוע שלו על האורח ובעל הבית. דוגמה שמשקפת את היחסים של האדם עם הבורא. בעל הבית מקבל את פניו של האורח, כמו את החבר הכי קרוב שלו, ורוצה לתת לו הכול, ללא כל כוונה לקבל משהו בתמורה, אלא רק מכוח האהבה שלו. הוא נהנה מזה, שמכבד בכיבוד את האורח, שמח בזה ואינו מצפה לשום תמורה, כי כך מחייב אותו לפעול חוק האהבה. להיפך אם האורח יסרב לקבל, זה יצער מאוד את בעל הבית, כי הרי קיימים אצלו רצונות ענקיים למלא לגמרי את האורח, את החבר שלו, בכל הטוב והעונג.

ואם האורח מרגיש איזו אי נוחות, אז ההרגשה הזאת אינה נובעת ישירות מבעל הבית, אלא מופיעה איכשהו באופן לא רצוני, מהמצב הזה עצמו, שהוא היה ריק, ועכשיו מישהו נתן לו מילוי. ובתוך המילוי הזה יש משהו מביש, לא ראוי, חסרון של השתתפות ומאמץ עצמיים, שזה מה שמזמין באורח את הרגשת הבושה. בהרגשת הבושה הזאת האורח מגלה, את מה שחסר לו. הוא חושב: בעל הבית נותן ואני מקבל. אני כמקבל, מרגיש בושה, ואילו בהנותן אין בושה. בזה כל ההבדל בין המשפיע והמקבל!

הוא לא מתבייש, מפני שהוא נותן ומשפיע, אך איני מסוגל לפעולת ההשפעה. אם הייתי יכול להשפיע כמוהו, אז גם בי לא הייתה בושה, ואפילו יתרה מכך, היה לי כבוד! בעל הבית אינו מרגיש שום דבר מכבוד בהשפעתו אליי, כי הרי ההשפעה היא טבעית עבורו, הוא אוהב בהתאם לטבע שלו. ולכן, אין הוא מתגאה בזה שמשפיע ונותן, להיפך, בזה הוא ממלא את הרצון שלו.

אך אם אני אשפיע, אז זה יביא לי כבוד, במקום בושה. לכן הבושה שאותה אני מרגיש עכשיו, היא מועילה, היא תוכל לעזור לי להרגיש מצב הופכי: כבוד, הערכה עצמית, בנוסף למצב הגבוה של הנותן. כל ההבנה הזאת מגיעה למקבל כתוצאה מהבושה: מדוע וכיצד הוא צריך לבצע את הפעולות הדרושות, כדי לא לכבות סתם את הבושה, אלא גם להשיג את מדרגת הנותן. כאן לא מספיק סתם להשׂיג השפעה, צריך להגיע לאהבה! ושהבושה הזאת תזמין בי שׂנאה, שאותה אני אהפוך אחר כך לאהבה, ואז אני באמת אשיג את מעמדו של הבורא.

אך כל אותה האהבה, שקיימת ברשותו מהטבע שלו, תהיה עבורי רכישה עצומה, שאותה השגתי והרווחתי בעצמי. ולכן עכשיו אני מתחיל לאהוב את הבושה הזאת ולהעריך אותה! כי הרי דווקא בזכות הבושה, בזכות כל עומקה, אני מתחיל להרגיש שנאה. ומתוך השנאה הזאת אני אגיע לאהבה. זו המסקנה אליה מגיע הנברא כתוצאה משרשרת שלימה של בירורים פנימיים.

"בושה - היא דעת הסביבה"

(הרב מיכאל לייטמן 11.11.18)

קליפ "בושה רוחנית"

ספר "כתבי בעל הסולם"

מאמר: "מתן תורה", עמ' 387

הרב ד"ר מיכאל לייטמן 09.02.17

אות ח'

לסוף שאלוהו העשיר: "אמור לי, אם כבר נתמלא כל משאלותיך?"

ויאמר לו העשיר: "אם כן, לא יברא עוד איש, שיוכל למלאות משאלותיך".

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים. מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'.

אני חושב שהדוגמה היא מאד ברורה. כל אחד מרגיש תענוג בזה שמקבל משהו טעים, נעים, כשהכלים שלו מוכנים לזה. ויחד עם זה, אם אנחנו מגלים שיש בעל בית, ושאנחנו מקבלים והוא משפיע, אז מתעוררים בנו הרגשות האלה של בושה.

והרגשת הבושה הזאת מתעוררת בהתאם להתפתחות האדם, עד כמה שהוא יותר מפותח או פחות מפותח. בדרך כלל בדרגת חי אנחנו לא מרגישים שום בושה. דומם, צומח וחי לא מרגישים שום בושה, וגם אדם שנמצא בדרגת חי, לא מרגיש בושה.

זאת אומרת, מאיפה אדם מתחיל להיות כאדם? לפחות מזה שמתחיל להרגיש שהוא המקבל. שיש משהו ששייך לאחרים והוא מקבל, ובזה מרגיש את עצמו כפחות ממי שנותן לו.

בהתאם לזה אדם יכול לעשות כל מיני פעולות. או שהוא עובד בזה שמסתיר את הרגשת הבושה, בזה שכאילו "זה לא אני, זה שייך לכולם", "כולם גנבים. לא נורא שאני מקבל", "אחר כך אני אחזיר", וכל מיני דברים כאלה. זה מצד אחד, שהוא מכפר על הבושה בצורה כזאת שמוחק את עצמו כמקבל.

וישנה דרך אחרת, שהוא אומר, "לא, אני המקבל, ואני הפחות, ואני לא יכול, ואני מרגיש הרגשת בושה, והרגשת הבושה בונה בי הרגשת קטנות, ואני חייב לעבוד כנגדה כדי להשיג אותו מצב כמו של הנותן לי. שלמות, גדלות, להיות בעצמי מסוגל למלא אחרים". בקיצור, להשיג את השלמות, הנצחיות, כל מה שרק אפשר, תלוי במה הוא מרגיש בושה. אבל הרגשת הבושה בכל זאת עובדת ופועלת בכל מין האדם, רק תלוי כלפי מה ומי.

הרגשת הבושה הזאת, היא בלבד דוחפת את האנושות להתפתחות. מדרגת חי יצאנו לדרגת המדבר עד גמר התיקון ואנחנו מתפתחים רק על ידי הרגשת הבושה, ולפי הרגשת הבושה אנחנו מודדים את הרצון לקבל שלנו, את האגו שלנו. מתי אני מרגיש את האגו שלי? רק לפי הרגשת הבושה. כשאני סתם רוצה, זה לא זה. אלא כשאני מרגיש את הבושה ורוצה או למחוק אותה, או לשנות אותה, זאת אומרת להתעלות מעליה, זה בעצם האגו האמיתי.

האגו הזה מתפתח בתוך האנושות במשך כל ההתפתחות שלה, כשבעצם בתוך האגו נמצאת הרגשת הבושה. היא דוחפת את האדם להתפתחות, לא להיות פחות מאחרים. כלפי המשפחה שלו, כלפי אשתו והילדים, כלפי השכנים, כלפי כל העולם, כלפי עצמו, כלפי הבורא.

בכל זאת, זה מה שכל הזמן מלווה אותנו ומעורר אותנו לשנות את המצבים שלנו. אחרת אדם היה מונח כאיזה שק, כמו חיה בקיצור. יש לו במה למלא את עצמו? זהו. זאת אומרת הרגשת הבושה זו הרגשת החיסרון מדרגת האדם, אפילו אנושית. יש בושות בצורה אנושית, ובושות כבר בדרגה א‑לוהית.

לכן אנחנו צריכים להבין שבדרגה האנושית אנחנו משתדלים לכפר, להשלים את הרגשת הבושה על ידי כל מיני מעשים, שאנחנו רוצים להצליח, ללמוד, לעבוד, לקנות. תראו מה שאנשים קונים, מה שהם עושים, הכול כדי לא להרגיש פחות מאחרים, שיש להם איזה סטנדרטים כאלה וכאלה. זה הכול כי הבושה בפנים עובדת, וכאן הציבור עוד מוסיף בעוצמה שלו.

אבל אחר כך אנחנו מגיעים למצב שמתחילה לעבוד כבר בושה בצורה אחרת. שעד כמה שאנחנו סוגרים את עצמנו בצורה גלובלית, אז מתחילה לאט לאט להתעורר הבושה הרוחנית. ואז כלפי הבושה הגשמית אנחנו מתחילים לעשות בירור הפוך, מה הבושה הזאת לעומת הבושה הזאת. עוד נדבר על זה, על המעבר הזה. הוא מאוד מיוחד. אני פשוט לא רוצה להיכנס לפילוסופיה, אבל מבחינת הקבלה עדיין צריכים קצת לחכות, להסביר אחר כך.

הבורא רוצה שאנחנו נאהב אותו.

הרי בשביל מה ברא אותנו?

מאיזו נקודה הוא מעורר בך את הבושה?

מהנקודה שהוא רוצה להביא אותך לאהבה.

(הרב מיכאל לייטמן 27.06.11)

מה שכן, הבושה שבעל הסולם כאן רוצה להסביר, זו בושה שהבורא מעורר בנו כדי שאנחנו נגיע לדרגתו, להיות כמו בעל הבית. זה באמת הדבר המיוחד, שלזה הוא ברא את הבושה בנבראים, והבושה הזאת עובדת. תראו באיזו צורה היא פועלת, אפילו שהנברא נמצא במצב השלם, בכל וכל מה שיש, לפי פרקי דרבי אלעזר, בעולם אין סוף, שהוא אחד ושמו אחד, ולא היה חסר כלום, הנברא בכל זאת הולך ומייצב את עצמו, מפני נקודת הבושה שהתעוררה בו, שלא יכול להסכים עם זה.

הוא עושה צמצום, לא רוצה לקבל כלום, ומתחיל לראות את עצמו עד כמה שהוא מסוגל להחזיר לבורא. ומה הוא רואה? עד כמה שהוא לא מסוגל, ולא ולא עד שמגיע למצב שבכוח האחרון הוא מתחיל להתחבר, בינה ומלכות בנקודות דס"ג, וזה לא הולך. אחר כך נכנס לפעולה יותר פנימית, שנקראת שנברא האדם הראשון. בזה הוא רוצה לממש את עצמו, במקצת להשפיע, להשפיע על מנת להשפיע זה לא נחשב, אלא קצת יותר מזה, להוסיף, זאת אומרת לתת לבורא. לתת אפשר רק על ידי "לקבל", זה נקרא מה שהוא רוצה לעשות בחטא עץ הדעת, שוודאי הפעולה הזאת היא החשובה ביותר בעיני הבורא, שבזה נותנים לו נחת רוח, והוא נכשל סופית, שלא יכול בכלום.

ומהנקודה הזאת אנחנו מתחילים. זאת אומרת מה שאנחנו מתחילים, באמת זו עבודה מאוד מיוחדת. שכולנו עובדים הייתי אומר בעד הבושה ולא נגד הבושה. אנחנו רוצים לעורר את הבושה, כי אנחנו עובדים מלמטה למעלה. רוצים לעורר את הבושה, רוצים להתבייש, רוצים שהבושה תעבוד בנו, שאני מסמיק מתוך זה שאני לא יכול לעשות נחת רוח.

אפשרי או לא? יש למישהו בושה כזאת? לזה אנחנו בעצם צריכים להתעורר, ואז נוכל באמת לעשות פעולות השפעה, לבקש עליהן. כי ודאי שכוח אפשר לקבל מלמעלה, אבל חיסרון לזה צריך להיות, והחיסרון הזה מתבסס על הבושה.

אנחנו כבר עברנו, מה זו בושה, למדנו. תמיד יש להוסיף, זה עד גמר התיקון. זה הפלא והמיוחד שיש ברוחניות, שתמיד יש חידושים. בכל דרגה הכול מחדש.

שאלה: איך להשתמש נכון בבושה בתוך העשירייה?

בצורה אלטרנטיבית. אני צריך לעורר בושה בחברים שלי לא בצורה פרונטאלית אלא בצורה עקיפה, שיש לי הכול, אני, ברוך ה', עושה פעולות השפעה, אני מעורר אותם על ידי זה שאני מראה להם עד כמה שאני עובד, עד כמה שאני עושה, אני עושה את זה בצורה כזאת שאני גם לא רוצה שהם יראו שאני עושה כל כך יפה וטוב, אלא כך, בהתחכמות. אני רוצה לעורר בהם את זה. שכל אחד יתבייש מחברו, זה מאד חשוב, זה חלק הגדול מהערבות.

שאלה: אם אני יודע שאני משפיע לבורא, יוצא שבכל זאת אני נותן תענוג לאגו שלי אם אני יודע שאני גורם נחת רוח לבורא, אני בכל זאת מקבל, זו מתנה. אבל אם אני לא יודע, כלומר נמצא בהסתרה, אז איפה תהיה הבושה שאני לא משפיע לבורא?

עם הבורא אין לנו עסק. זה לא לפי הדוגמה שנותן כאן בעל הסולם, "בעל הבית והאורח", זה כלפי החברים. הבורא, אין לי עדיין שום הרגשה אליו, עם הבורא, אני עדיין יכול להזמין אותו לעולם שלי, לְמה שאני מתאר לעצמי, ויכול כביכול להזיז אותו, כי הוא לא נמצא בהרגשה שלי.

לאדם יש תמיד האפשרות לעשות כך ובזה הוא או נכנס לעבודה רוחנית, או שלא. אבל מי שעושה את זה אך ורק לפי האגו שלו, הוא ודאי עדיין נמצא בעולם הגשמי, בקליפות הגשמיות. אני מבצע איזו פעולה גשמית ואני לא רוצה בזה לחשוב על הבורא, לא רוצה שהבורא יהיה נוכח בזה, זאת קליפה.

אלא ההיפך, להשתדל בכל פעולה, אפילו הכי בהמית, אתם מבינים למה שאני יכול להתכוון, לכל הבהמיות, לא חשוב מה, רצוי שאני אקיים את זה בצורה שאני לא מתבייש מהבורא. וכאן יש כל מיני צורות לחפות על המעשה, אם האדם עושה את זה בצורה שהוא מוכן יחד עם זה, להתקדם לבורא, אז זאת פעולה שהיא לא נגד הרוחניות.

על זה אנחנו צריכים עוד לעבוד, אני נתתי את הדבר הזה כדי לחלק בין דרגת החי לדרגת המדבר. יש בזה הרבה דברים.

יגיעה מכסה על בושה,

כי אז אני לא מקבל בחינם.

בחכמת הקבלה כל הבושה

זה מקבלת חינם,

זאת הבושה, שזה לא מגיע לי.

אם אני נותן יגיעה אז כבר מגיע.

(הרב מיכאל לייטמן 11.11.18)

שאלה: לגבי מה שתיארת על כל אחד שיתבייש מחברו, שזה מאוד חשוב כחלק מבניית הערבות, ברור איך מעוררים את זה בצורה עקיפה, איך ממצב כזה שמצליחים נניח לעורר בושה בתוך העשירייה, האדם עובר לבושה אלוקית, כמו שהגדרת, רוחנית?

ברוחניות אנחנו מתביישים רק מהקבוצה ומהבורא, רק אלה נמצאים לפנינו. לא שאנחנו מצפצפים על כל הדברים האלה, שלא אכפת מה שאני עושה לעולם וכן הלאה, לא. דווקא אתה לא יכול להתעלות לדרגה הא-לוהית אם אתה מזלזל באנושות. אל תיקח דוגמה מכל מיני גופים במדינה הזאת שמזלזלים באחרים וחושבים שהם קדושים. זה לא יכול להיות.

אני זוכר איך רב"ש היה מאוד מאוד דואג לזה. הבת שלי שחקה עם הנכדה שלו והן שיחקו עם בובות במדרגות העלייה לדירה שלו, ואנחנו למדנו. והן דיברו ביניהן, הבנות היו בנות 5,6, ואני רציתי לצעוק, הוא תפס אותי ביד, "לא לא, תגיד להן בעדינות שהן יעלו לעזרת נשים ושם ישחקו". ממש כך, לא לנגוע בכל תענוג שהאדם מרגיש, הכי קטן. או אלו שבאים למגרש הכדורגל, זה קדוש, התענוג בא מהבורא. אם על ידי זה לא נגרם נזק לאחרים. ממש אני זוכר, "אל תפסיק להן את התענוג מהבובות". זה מאוד מאוד חשוב. כאלו דוגמאות יש לי הרבה. [...]

תתרגז על הבורא, תבקש, תבכה לבורא שייתן לך את היכולת להצדיק את החברים ולהיות כמוהם. לפחות לאהוב אותם, לשרת אותם וכן הלאה. יש לך מקום לפנייה. עם כל הטענות אל תבוא אליי, תבוא לבורא.

שאלה: למה כשאני רואה באחר משהו שמפעיל אותי לרצות שזה יהיה גם בי, זה נקרא בושה, למה לא קנאה? במה בושה רוחנית פוגעת כשאני רואה חבר משפיע?

זה שייך לזה, אתה צודק. אז אתה רואה פעולת השפעה, עכשיו תלוי בך מה אתה רוצה לעשות עם זה. או שתגיד, הם צבועים, משחקים זה עם זה, לא שווה כלום, או שלא, הם עושים את זה בכוונה, שאני אתעלה, שאני אתבייש, שאני אקנא, שארצה שיהיה לי כוח מצד האגו שלי, מה איתי? איך אני ככה והם כאלו? וכולי. תלוי איך אתה מעבד את הנתון הזה. אתה רואה, כאן זה נתון של בושה כשהוא אומר לבעל הבית אני רוצה להיות כמוך, מה לעשות? הוא יכול להגיד לבעל הבית, לא, אני עכשיו עושה כל מיני פעולות כדי שלא יהיה לך שום רכוש, שאני לא אקנא בך. אני כאן הכנתי את חבורת הפושעים, עכשיו אנחנו זורקים אותך מהארמון שלך ואני אשב במקומך. ישנן כל מיני תגובות שונות.

תלמיד: אז הפגיעה של בושה רוחנית, היא על מה? מה נפגע בך?

אם זה רוחני, שאני לא יכול לעשות נחת רוח לו כמו שהוא לי. זה בעצם מה שחסר כאן, או שזה נמצא בתוך המילים שלו, אני רוצה להיות כמוך. כמוך, מה זאת אומרת? שיהיה לי כל מה שיש לך או שאני אהיה בלב פתוח גם לתת את זה לחברים? מה זה נקרא שהוא מקנא? במה הוא מקנא? או מקנא ברכוש שלו, או בכמה הוא מסוגל לתת הכול מהרכוש, מה שאתה רוצה, בבקשה תיקח. מזה הוא מקנא. הוא לא רוצה להיכנס לכל הדברים האלו, בכל זאת הוא כותב את זה לעמך, לשדרות העם, כמו שכתוב.

שאלה: אתמול אמרת, שבעבודה שלנו, מאוד חשוב להיות ישר, עדין, תמים, עם הבורא. ונראה לי שזה מאוד קשור לבושה הזאת, למה התכוונת? מה זה להיות ישר עם הבורא?

"תמים תהיה עם ה' אלוקיך", זה כתוב. רצוי שהאדם יישר את הלב שלו כלפי הבורא, כי זה מה שיש באמת. הבורא מנהל אותנו ועד כמה שאנחנו לא מסתירים את עצמנו ממנו, שזה שקר, מה אני מסתיר? זה כמו תינוק שמסתיר את עצמו מאמא, יש כאלו משחקים, כאילו העליון, הגדול, לא מבין, לא מרגיש את זה.

אז רצוי שבאמת נגלה את עצמנו או נתאר את עצמנו כל הזמן ערומים לפניו, זה מקצר בהרבה את הדרך, את הבירור. אלה דברים פשוטים. על זה מדובר בצורה אחרת, כבודו מלא עולם, אין עוד מלבדו וכן הלאה. צריכים לקבל את זה קצת יותר רגשית, פנימית, שככה זה, נמצאים כל הזמן בתוך הבורא, בתוך הכוח הזה, הראשון, האחרון, מלווה הכול, מסדר הכול. חייבים ממש להתקשר לזה ולחיות בזה.

יגיעה מכסה על בושה,

כי אז אני לא מקבל בחינם.

בחכמת הקבלה כל הבושה

זה מקבלת חינם,

זאת הבושה, שזה לא מגיע לי.

אם אני נותן יגיעה אז כבר מגיע.

(הרב מיכאל לייטמן 11.11.18)

אות ט'

אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי הזה, ומבטן מי יצא לנו הפגם בושה והאי סבלנות הזה, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא?

אולם דבר זה מושכל מחוק הידוע לחכמי הטבע, אשר כל ענף טבעו קרובה ושוה אל שורשו:

א. וכל הענינים הנהוגים בהשורש, יתרצה בהם גם הענף שלו, ויאהב אותם ויחמודם, ויפיק תועלתו מהם.

ב. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בהשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, לא יוכל לסובלם, וגם ניזוק מהם.

וחוק זה מצוי בין כל שורש וענף שלו ולא יעבור.

ומכאן נפתח לנו פתח, להבין המקור מכללות התענוגים והיסורים, הקבועים בעולמינו:

א. כי מתוך שהשי"ת וית' הוא השורש לכל בריותיו אשר ברא, לפיכך כל הענינים הכלולים בו ית', ונמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, יבושמו לנו וינעמו לנו. משום שטבעינו קרובה לשורשינו ית'.

ב. וכל הענינים שאינם נוהגים בו ית', ולא נמשכו לנו הימנו בהמשכה ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלה נגד הטבע שלנו. ויהיה קשה לנו לסובלם.

דהיינו, אנו אוהבים המנוחה, ושונאים מאד את התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, אם לא להשגת המנוחה. והיה זה, בשביל שהשורש שלנו איננו בעל תנועה זולת בעל המנוחה, ואין תנועה חס ושלום נוהגת בו כלל. ולפיכך יהיה זה גם כן נגד טבעינו ושנואה לנו.

ועל דרך זה אנו אוהבים מאד את החכמה, ואת הגבורה, ואת העושר וכו'. שהוא משום, שכל אלה כלולים בו ית', שהוא שורשינו.

ועל כן שונאים אנו מאד את הפוכם, כמו הסכלות, והחולשה, והעניות. משום שאינם מצויים כלל ועיקר בהשורש שלנו, שזהו העושה להרגשתינו מאום ושנוא, וגם מכאובים לאין לסבול."

על האגו שלנו, על הבושה, על כל מה ששייך לרצון לקבל, כמה יש בו הבחנות כאלו עמוקות אמיתיות כנגד האור שפועל עלינו. ואנחנו ברצון לקבל שלנו יכולים לגלות כל הפכיות של האור שפעל מכל המדרגות, מאין סוף עד עולמנו, יכולים לגלות את זה בצורה ישירה והפוכה דרך השבירה ודרך המדרגות שעליהן אנחנו עולים, כך שכל הבושה וכל השפלות וכל העצלות, כל מה ששייך לרצון לקבל אנחנו נוכל באמת לאתר ולתקן. ולהגיע למצב שכשהאורח אומר "אני רוצה להיות כמוך, כמו בעל הבית", אז בעל הבית אומר לו, "בבקשה, אני הכנתי לך את כל המערכת, את כל המנגנון, כל מה שאתה רוצה שתהיה כמוני, בבקשה, אני אעזור לך בכל וכל. אתה מבקש, תבקש להיות כמוני, קודם כל תחקור מה זה להיות כמוני, תרצה להיות כמוני, תבקש להיות כמוני, ותקבל." בזה נגמר סיפור האורח ובעל הבית. [...] איפה שהמחשבות, הרצונות, איפה שהלב של האדם, שם הוא נמצא.

"בסופו של דבר הבורא נותן לנו מתנות,

ולא אנחנו אחד לשני.

לכל אחד הוא נותן משהו חסר ומשהו מלא ובזה מחייב אותנו,

זה נקרא "לכו ותתפרנסו זה מזה."

מה הפרנסה שלנו?

שאנחנו מקבלים אותו, מגלים אותו, הוא השכר."

(הרב מיכאל לייטמן 11.11.18)

בושה להשתמש ברצון האגואיסטי

ערוץ "רצון לקבל ורצון להשפיע"

בושה היא שימוש באהבה עצמית. ברובד האנושי, אנחנו מתביישים אם מגלים שגנבתי, שהשתמשתי ברצון שלי האגואיסטי. לכן יש בחברה ספר חוקים, שאם המעשים שלי בלתי נסבלים בעיני החברה, אז מטילים עלי קנס, או סוגרים אותי בבית סוהר, או מוציאים אותי להורג. אבל חכמת הקבלה, היא מגלה לאדם איך להתעלות מעל הרצון לקבל ולהשתמש ברצון להשפיע, ולהתבייש להשתמש בעובי הרצון לקבל לתועלת עצמו.

בושה המולידה את הנברא

מה מחייב את הנברא לקבל את ההחלטה לעשות צמצום?

הבושה! הנברא מרגיש בושה בכל רצונותיו, אין זו החלטה של המוח והשׂכל, אלא של הרגש. אני מרגיש שאיני מסוגל להישאר כמקבל!

האור שממלא אותי, הופך עבורי את התענוג למוות. הוא נותן לי כזו הרגשה, שאני מאבד את כל האור, את כל המילוי. האור הוא התענוג, ובאותו הרגע שאני מקבל אותו, נדמה לי שקיבלתי כל כך הרבה, התמלאתי והרגשתי תענוג ענקי ואין סופי.

אך אני מתחיל לגלות מייד, שקיבלתי אותו ממישהו, ואז אני מרגיש בושה, אש הבושה פשוט שׂורפת אותי. אני מרגיש כזו אי נוחות גדולה, הרי זה מבטל את אישיותי. אני בוער מבושה ושׂונא את עצמי ואותו.

משמע שהאור נעלם, ואין כאן שום צורך בסיכומים והחלטות חכמות. זה הכול הרגשות רגשיות, כי הרי התענוג נעלם, וכבר אינני מקבל מילוי. הבושה מהקבלה היא רגש גבוה מאוד, והלוואי שהבורא ייתן לכל אחד להשׂיג רגש זה.

בושה החזקה ממוות

כיצד עלינו להגיע להרגשת הבושה ולעשות צמצום על האגואיזם שלנו?

בושה הוא רגש גבוה מאוד והוא אינו מגיע אלינו בתחילת דרכנו הרוחנית, מדובר כאן בבושה ביחס לבורא, למשפיע, הבושה היא מזה שהוא המשפיע ואני המקבל.

בעולם שלנו אנחנו שומרים כל הזמן על הרגשת הכבוד העצמי, על האני שלי, עבורנו זה יקר יותר מהחיים. אנחנו מוכנים למות, העיקר שלא להיות מושפלים, ולהתבצר באני שלנו, באהבת הכבוד שלנו. כלומר, בעולם שלנו אנחנו צריכים להצדיק את הקבלה שלנו.

הבושה שאני מרגיש היא שהאני שלי מתבטל ונעלם, כי אם אני מאבד את הרצון והמילוי שלי, אני מרגיש שאני מפסיק להתקיים. אפילו כשאדם נפטר הוא אינו מרגיש שהוא נעלם לחלוטין מהמציאות. יש לו סך הכול הרגשה שהוא מאבד איזה חלק ממנה, מתפטר מהעבר שלו.

כאשר מגיע אליי רגש של בושה, הרגש הזה מוחק את כל הקיום הרוחני שלי. אדם יהיה מוכן להרוג את עצמו, רק שלא לתת לנקודת האני שלו להיעלם. זו הרגשה פנימית שבה אני חש שלא נשאר ממני שום דבר!

הבורא משחק עימנו, בכך שהוא נוגע (פוגע) בנקודת האני שלנו, באופן עקבי ושיטתי. ולא נשארת לנו בחירה, אנחנו חייבים לנקוט באיזה שהן פעולות על מנת לשמור על האישיות שלנו. ההרגשה שאני צריך להתעלות מעל לחיים האלה, מעל למוות, עוזרת לי לרכוש את הטבע השני, אותו אני מוכן לקבל. אומרים לי להשפיע, ואני מוכן אפילו לאבד את עצמי העכשווי שלי העיקר שהנקודה של האני שלי תישאר להתקיים.

הרגשה זו יכולה להינתן רק על ידי המאור המחזיר למוטב. האור פועל עלינו ומעורר בנו את הנקודה הזאת, אשר שוכבת בבסיס שלנו עצמנו, היא נקודת המוצא "יש מאין".

האמצעי להשגתה היא בקבוצה הקבלית ולימוד, אין שום אמצעים אחרים! בקבוצה אנחנו משתדלים לבנות דגם של האיחוד הרוחני, כמו בעולם אין סוף. בזכות התנאים של האיחוד הזה, אנחנו מושכים אור שמעלה אותנו לאותו המצב. למרות שזוהי הרגשה נוראית, דווקא היא זו שמביאה לנו את ההצלה.

איזה אדם לא אוהב לקבל מתנות?

ואם בחינם, אז עוד יותר טוב.

אז למה לא בעצם?

כי זה פגיעה באגו.

(הרב מיכאל לייטמן 11.11.18)

ספר "כתבי בעל הסולם"

מאמר: "מתן תורה", עמ' 387

אותיות ח' - י"ב

הרב ד"ר מיכאל לייטמן, 24.12.15

[...]

אות ח'

לסוף שאלוהו העשיר: "אמור לי, אם כבר נתמלא כל משאלותיך?"

וענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי, אם כל הרכוש והחמודות הללו, הגיעני על ידי עסקי עצמי, כמו שהגיעו אליך, ולא להיות בתור מקבל מתחת מתנת ידיך בחסד"." אחרי שהעני מתמלא בכל מה שהעשיר נותן לו וממלא את כל הרצונות שלו, הוא מתחיל לגלות עד כמה שהוא בעצם בעיקר ריק וסובל. אם לא היה מקבל, אז הוא לא היה כל כך סובל, הוא היה סובל רק מהרצון שלו שהוא ריק.

ועכשיו שהתמלא הוא מרגיש חיסרון הרבה יותר גדול, כי הוא רואה שיש בו חיסרון חדש שהוא לא יכול למלא אותו אף פעם, ואז באמת יש לו כאן צרה גדולה. כי כמה שמילא את עצמו בכל מיני תענוגים, קיבל כול מה שיש לעשיר וקיבל גם באהבה מהעשיר, זה שהגיע אליו גם מילוי וגם אהבה מהשני, זה פתח בו חיסרון כל כך גדול ופער כל כך גדול, שנקרא בושה.

אבל באמת יש כאן כלי עצום שעכשיו התגלה כחיסרון. וזה חיסרון להיות כמו העשיר, ולהחזיר לעשיר, לא את מה שקיבל ממנו, אלא את היחס שלו. שזה נקרא, שאני לא יכול להיות כמוך אף פעם, הנותן. ובמקרה שלנו, כן, העשיר הזה שממלא אותנו, נותן לנו באמת הזדמנות אחרי כל המילויים, להיות כמוהו.

"ויאמר לו העשיר: "אם כן, לא יברא עוד איש, שיוכל למלאות משאלותיך".:" כי אם אתה משתוקק שזה יהיה שלך, זה לא שלך, אתה סך הכול הנברא ואני הבורא. ואם הייתי בורא בך רצון ליהנות ללא חיסרון להיות כמו המאציל, אז היית נשאר כמו נברא בדרגה פחותה ביותר. אלא כל הבריאה היא כדי לפתח בך הרגשת השוני מהמאציל, שאז זה יהיה כאמצעי להעלות אותך לדרגת המאציל, והאמצעי הזה נקרא "בושה".

"ודבר זה טבעי הוא. כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה יחד עם זה, מצד השני, קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו, שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות, בעת קבלתו המתנת חנם מאת הנותן, מחמת חסדיו ורחמיו עליו.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים. מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'.

קשה להסביר. ברור שמזה שאני מרגיש את עצמי שאני יכול להחזיר לבעל הבית, ואני מרגיש את עצמי כמו בעל הבית, כבעל הקניין הזה, זה בכל זאת מעשה גס, זה קניין. הוא נותן, אני קונה, אני מחזיר לו ואנחנו שווים. אבל, האמת אין אפשרות להסביר.

אבל צריכים להבין שהשבירה, כל התיקונים שאנחנו עושים, זה סך הכול איך לתקן את הפירוד בינינו, וזה לא עניין של לקבל מהבורא או לא, זה רק כדי שאנחנו נוכל למדוד את עצמנו עד כמה שאנחנו נמצאים דומים לו או לא.

כי הדבקות היא המטרה, ומתוך המטרה הזו, "סוף מעשה במחשבה תחילה", נבנה הרצון לקבל יש מאין בצורה כזו שהוא רצון לקבל, והרצון לקבל הזה יכול ליהנות מאיזה מילוי. ועל ידי הצער מחוסר המילוי והתענוג מהמילוי, הוא יכול גם להרגיש את עצמו כמה שהוא סובל ונהנה, וכמה שהוא תלוי בסביבה והשפעת הסביבה עליו. וזה מביא לו כבר איזה קשר עם הנתינה והשפעה.

על ידי זה הוא מתחיל לרכוש הבנה על הכלי החדש, זה נקרא כלי דהשפעה, שזה כלי בלתי מוגבל. ולאט לאט הוא מתקדם, הוא מתקרב למימוש הנכון שלו, שכל הכלי שלו הוא באמת לא לקבל, אלא דווקא להשפיע. שהמילוי שלו זו השפעה, וכמה שהוא יכול לקבל מהבורא, אז בזה הוא יכול להשפיע לו. כך מגלה כלים חדשים. [...]

אות י'

"והיא הנותנת לנו הטעם הפגום הזה, של בושה ואי סבלנות, בעת שאנו מקבלים איזה דבר מאחרים בתורת חסד." זה הכל יוצא במטרה שהיא דבקות. אז דבקות יכולה להיות לפי השתוות הצורה, מהשתוות הצורה יוצא לנו פגם, חוסר סבלנות, כאב וכן הלאה.

"להיות הבורא ית', אין בחוקו חס ושלום שום ענין של קבלת טובה. כי ממי יקבל? ומתוך שאין הענין הזה נהוג בשורשנו ית', על כן הוא מאוס ושנוא לנו, כאמור.

ולעומתו, אנו מרגישים תענוג ונועם רך בעת כל השפעה, שאנו משפיעים לזולתנו. להיות דבר זה נוהג בשרשינו ית', שהוא המשפיע לכל."

שאלה: האם הבורא משתמש בעצם בבושה כדי להקנות לאדם רצונות חדשים?

כן. ללא ספק. וודאי. בלי בושה לא היה לנו רצון להשתוות הצורה, לא היינו מזהים חוסר השתוות הצורה. [...]

תלמיד: אז למה רק אדם מרגיש בושה? למה חיות לא מרגישות בושה?

אתה כבר מדבר על התפתחות הבריאה, איך שהבריאה מתפתחת ויש בה מצבים, או דרגות התפתחות קודמות שבהן אין הרגשת בושה. כמו שב-ד' בחינות דאור ישר, הרגשת הבושה מתעוררת רק בבחינה ד' שב-ד'. [...]

מה בעל הסולם מסביר כאן?

אם אחד נותן מכל הלב לשני,

והשני מקבל את זה ממנו,

גם כי הוא רואה שזה חבר שלו

והוא עושה לו טובה שמקבל ממנו, בושה,

הפער ביניהם בכל זאת נשאר.

כי זה שייך לראשון,

ואפילו שזה הועבר לשני

זה בכל זאת היה שייך לראשון,

הראשון היה בעל הבית.

ואיך אנחנו,

בזה שמקבלים מהבורא את כל העולם,

בכל זאת אנחנו לא נמצאים בדרגת הבורא?

אנחנו לא כמוהו,

אז איך אני מגיע לדבקות?

להיות כמוהו?

מה לעשות? כאן זו שאלה.

(הרב מיכאל לייטמן, 22.06.20)

בושה שלא נותנת לחזור לאין סוף

קשה לנו מאוד לתאר לעצמנו כיצד יוצא שהנברא שנוצר על ידי האור, הדבוק בו והלא מרגיש שום פחיתות מההופכיות אליו, לפתע מרגיש בושה ולא מסכים להישאר במצב כזה, עושה צמצום ומגרש מתוכו את האור. מה צריך לחוות הנברא כשהוא מרגיש את עצמו רחוק לחלוטין מהאור ורוצה להיות דומה לו?

אותו מצב הדבקות והשלמות שחווה הנברא בעולם אין סוף עד לצמצום מאלץ אותו אחר כך לעבור את כל הדרך חזרה לעולם אין סוף, דרך כל המצבים (1-2-3). ולמרות שמצד האור לא מתרחשים שום שינויים. הבורא אף פעם לא מרגיש בנברא שום חסרונות ושום נחיצות לתיקון, אך הנברא עצמו לא מסכים להיות במשהו שונה מהבורא.

זו הרגשה נפלאה שמכריחה את הנברא ללכת על צעדים כה דרמטיים כמו לצמצם את רצונו, לרכוש מסך, לעבור את כל תהליך הריחוק מהבורא, מהאור ולאחר מכן לחזור אליו, כשהוא עבר את כל המעגל הזה. כך פועל הרצון.

וכיצד יוצא שהאור שנתן לנברא את הרגשת האיחוד, החיבור, היעדר ההבדלים ביניהם, באותו זמן מעורר בנברא איזו בושה מיוחדת המאלצת אותו לעשות צמצום ולעבור את כל הדרך הארוכה הזאת הרחק מהבורא?

מה כל כך מיוחד באותה הרגשת הבושה שהיא הופכת למנוע חזק כל כך המחייב את הנברא להתרחק מהבורא, להסתיר את עצמו ממנו, כפי שרוצה להסתתר אדם המתבייש ממישהו ולעשות לאחר מכן את כל התיקונים. ולא כדי להתגאות בעצמו אלא כדי להחזיר לבורא את אהבתו, את אותו היחס שהנברא הרגיש ממנו, כשהוא חש את הבושה. אלה מושגים גבוהים מאוד.

יוצא שלנברא כדאי לעשות את כל המעגל הנוראי הזה ולא לעצור בדרך, לא לוותר על כלום, למרות שבכל רגע הוא היה יכול לחזור בחזרה לאותו מצב אין סוף! ובכל זאת הוא בכל רגע מחליט: "לא, אני לא מסכים למילוי האינסופי הזה אם אני לא פועל בו בצורה הכרתית ולא יכול להתגאות ולכבד את עצמי!" וכמובן לא מדובר כאן על גאווה מצד האגואיזם, הנברא רוצה להחזיר לבורא את אותו היחס שהוא גילה כלפי עצמו.

והאהבה מצד הבורא, למעשה, לא מחייבת לכלום את הנברא בעולם אין סוף. הבורא מתייחס אליו כאב האוהב בצורה אינסופית את בנו והמוכן לתת לו הכל ללא שום חשבון ולא מעלה על דעתו שום בושה. אך הבן מגלה בתוך האהבה הזאת של הבורא עד כמה הוא בעצמו לא מסוגל לאהוב. ורק הדבר היחיד הזה מפיל אותו לבושה. זה שהוא בעצמו לא יכול לאהוב כך ללא לצפות לשום תמורה, לא מסוגל להחזיר לבורא את אותו היחס מנקודת החושך והניתוק.

ולכן הבן מחליט שהוא מוכן לקבל מהאב את החושך במקום האור ואת כל המכות הנוראיות ביותר ולמרות הכל יאהב אותו, כאילו הוא מקבל רק את כל הדברים הטובים ביותר, אור אין סוף ממש. הבן רוצה להוכיח לעצמו, שהוא מסוגל ליחס כזה לאב. אהבת האב היא אבסולוטית וחסרת גבולות והבן רוצה לאהוב אותו לא פחות במאומה. ולכן לא נשארת לו שום אפשרות אחרת להגיע למצב כזה מלבד לעבור בדרך החושך, ההפוכה לחלוטין מהמילוי האינסופי, כדי מעל כל החושך הזה לגלות את האהבה הלא תלויה בשום תנאים.

הקבוצה היא עטיפה למתנה, המתנה זה הבורא

(הרב מיכאל לייטמן 11.11.18)

כתבי בעל הסולם

"פתיחה לחכמת הקבלה", עמ' 165, אות ט"ז

הרב מיכאל לייטמן 27.06.11

באות ט"ו בעל הסולם מביא את המשל הידוע והמפורסם, שבין בעל הבית ואורח. שהאורח הוא ממש חבר קרוב של בעל הבית, והכול הוא רוצה לתת לאורח ללא שום כוונה לקבל איזה רווח לעצמו, כמו שחוק האהבה דורש ממנו. הוא ממש נהנה מזה, רוצה את זה ולא מצפה לדבר, כי האהבה מחייבת אותו. וההפך, אם האורח היה מסרב לקבל, זה היה בשבילו צער גדול, כי יש לו חיסרון גדול למלא בכל את האורח, החבר שלו.

וזה שהחבר מרגיש אי נעימות, זה לא בא בצורה ישירה מבעל הבית, אלא בצורה שנגרמת לאורח בעקיפין. כך שמתוך הפעולה, מתוך זה שהוא מרגיש שהוא היה ריק ועכשיו מלא, מישהו גרם למילוי הזה, ובאותו מילוי יש איזו בושה, איזה חוסר השתתפות מצדו, חוסר מאמץ מצדו, וזה נגרם לו כהרגשת בושה.

זאת אומרת, בהרגשת הבושה, הוא מגלה מה חסר לו. שהוא משפיע, אני מקבל, ואני כמקבל מרגיש בושה, במשפיע אין בושה. מה ההבדל בין משפיע למקבל? שבו אין בושה ובי יש בושה, יש בו פעולת הנתינה שאין בי. אם תהיה גם בי נתינה כמוהו, כמו שיש בו, אז גם בי לא תהיה בושה ועוד יותר, יהיה לי כבוד.

המשפיע לא מרגיש כבוד בזה שמשפיע לי, כי אצלו תכונת ההשפעה באה ונמצאת מטבעו, יש בו אהבה מטבעו, ולכן זה שהוא משפיע, הוא לא מתגאה, ההפך, הוא ממלא את הרצון שלו בזה שהוא משפיע. אבל אני כשאשפיע, תהיה לי גאווה במקום הבושה. זאת אומרת, הבושה שאני עכשיו מרגיש, זה החיסרון הטוב שיעזור לי להרגיש את המצב כנגדו, של כבוד, של חשיבות עצמית, חוץ מהשגת המעמד של המשפיע.

את כל ההבחנות הללו המקבל משיג מהבושה. למה, איך ואילו פעולות אני צריך לעשות, כדי לא רק לכסות את הבושה, אלא להגיע לדרגת המשפיע. לא סתם בפעולת ההשפעה, אלא אני צריך להגיע לאהבה. ובבושה הזאת, שתביא לי שנאה ואחר כך אני אהפוך אותה לאהבה, אני באמת אגיע למעמד שלו. שאותה אהבה שיש לו מטבעו, תהיה אצלי כרווח גדול שהשגתי, שהרווחתי אותה.

זאת אומרת, עכשיו אני מתחיל לאהוב את הבושה, להעריך אותה, כי על ידה, לפי העומק שלה, אני מתחיל להרגיש שנאה ומתוך השנאה אני ארגיש אהבה. כל זה מגיע בשרשרת הבירורים בתוך הנברא. באות ט"ז בעל הסולם רוצה להביא אותנו מאותו משל לנמשל.

במתנה אנחנו לא מחשיבים את מה מקבלים,

אלא המתנה היא סימן ליחס.

(הרב מיכאל לייטמן 11.11.18)

אות ט"ז

"ומדמיון הנ"ל בין אדם לחברו, אפשר להבין ענין הזווג דהכאה הנ"ל, ואת האו"ח העולה על ידו, שהוא נעשה כלי קבלה חדשים על אור העליון במקום בחי"ד. כי ענין ההכאה של אור העליון המכה בהמסך ורוצה להתפשט אל בחי"ד, יש לדמותו לענין ההפצרה לאכול אצלו, כי כמו שהוא רוצה מאד שחברו יקבל את סעודתו, כן אור העליון רוצה להתפשט למקבל. וענין המסך המכה באור ומחזירו לאחוריו, יש לדמותו לדבר הדחיה והסירוב של חברו לקבל את סעודתו, כי דוחה את טובתו לאחור. וכמו שתמצא כאן אשר דוקא הסירוב והדחיה נתהפכו ונעשו לכלי קבלה נכונים לקבל את סעודת חברו, כן תוכל לדמות לך, כי האו"ח, העולה ע"י הכאת המסך ודחיתו את אור העליון, הוא שנעשה לכלי קבלה חדשים על אור העליון, במקום הבחי"ד ששמשה לכלי קבלה מטרם הצמצום א'. אמנם זה נתקן רק בפרצופי הקדושה דאבי"ע, אבל לא בפרצופי הקליפות ובעוה"ז, שבהם משמשת הבחי"ד עצמה לכלי קבלה. וע"כ הם נפרדים מאור העליון, כי השינוי צורה של הבחי"ד מפריד אותם, וע"כ נבחנים הקלי' וכן הרשעים, למתים, כי הם נפרדים מחי החיים ע"י הרצון לקבל שבהם. כנ"ל באות י"ג עש"ה, ודוק בזה, כי אי אפשר להסביר יותר."

אי אפשר להסביר יותר, כי את היתר באמת, כמו שבעל הסולם אומר "דוק", הכול לפי המאמצים וההצטיינות של הבודק. השאלה היא בבושה, שמתחיל לצמצם את עצמו מלא לקבל, לדחות את התענוג ולהפוך את התענוג שבא לו להשפעה. כאן אנחנו צריכים מעט יותר לחקור.

קודם כל, למה עושה צמצום? אם מרגיש את עצמו כמקבל, מרגיש בושה, אי נעימות, זה לא נקרא "רוחניות". זו פגיעה עצמית, הוא שומר על עצמו, לכן סוגר את עצמו. כל אחד ואחד כך עושה, שומר את עצמו מייסורים. גם אם ירצה להשפיע חזרה, זה יהיה אולי כדי ליהנות, כדי להגיע לכבוד, לקבל איזה תו של הצטיינות, מדליה, משהו.

זאת אומרת הפעולה עצמה, שנעשית באי קבלת התענוג, דחיה ואפילו השפעה חזרה של התענוג, עדיין לא אומרת כלום, הכול צריך למדוד, לבדוק, בתוך הכוונה של האדם. כלומר, הוא מפסיק לקבל תענוג, לא מפני שזה לא נעים לו והוא מרגיש בושה, כפגם בתוך כבודו, בתוך האגו שלו, אלא מתעלה מעל האגו ועושה חשבון כלפי הדבקות עם הנותן.

כל העניין הוא, לא מי מקבל ומי נותן, אלא האם אני דבוק בנותן. ודבוק זה לא שייך לפעולת קבלת התענוג, או נתינת התענוג. דבקות שייכת לכוונה בלבד, האם אני רוצה להיות כלפיו, כמוהו. זאת אומרת, שאני רוצה לרכוש את הרצון שלו, הטבעי, האמיתי, ואותו רצון למלא. אם לא, אם אין לו כל רצון, אז אני נמצא במצב שאני לא יכול לפעול במאומה.

לכן הנותן חייב לגלות חיסרון בדבקות של התחתון, זה מה שחסר לו. הוא רוצה שהתחתון יגיע אליו, שישפיע לו, שייתן לו אהבה. החיסרון הזה שבעליון, שהוא רוצה אהבה מהתחתון, מביא לתחתון את הרגשת הבושה, מזה שמקבל בלי להגיב באהבה חזרה לנותן. זה מעורר את התחתון לא להסתכל כלל על פעולת הקבלה, או על השפעת האור בתוך הכלי שלו, ובכלל במה הוא יכול להשפיע, אלא לעלות לרמת הכוונה, לרמת היחס. ובהתאם ליחס הוא מפעיל את הרצונות, את הכלים שלו, זה כבר לא חשוב.

לכן אנחנו אף פעם לא סופרים אילו רצונות מתעוררים בנו, באיזה קשר ביניהם, איזו צורה יש לכלי של הנשמה שלנו שמתגלה בתרי"ג רצונות שונים כל פעם. לא אכפת לנו. אכפת לנו רק לדאוג לכוונה המרבית, ממש המקסימאלית, כמה שיותר בכל הצורות שלה, ומה שתחת הכוונה הזאת, כבר מגיעים הרצונות כדי לתמוך בה.

אם כן, אות ט"ז במאמר, אנחנו צריכים להבין שהיא מקום מיוחד, לא סתם בעל הסולם אומר במקום הזה, שצריך לבדוק ושהוא עמוק מאוד. מפני שכאן יש העברה מבדיקה בתוך הכלים, לבדיקה בתוך המסך ואור חוזר.

שאלה: אם הבנתי נכון, אמרת עכשיו שהסיבה לבושה היא, שהוא רוצה שאני אחזיר לו אהבה?

הבורא רוצה שאנחנו נאהב אותו. הרי בשביל מה ברא אותנו?

שאלה: אבל אם אני רק רצון לקבל, אז למה שאני ארגיש בושה מזה שהוא רוצה משהו? אם אני רצון לקבל, איזה יחס יש לי אליו? למה זה מעורר בי בושה?

אם אתה אך ורק רצון לקבל, אתה לא תרגיש בושה. דומם, צומח, חי, שרק מקבלים, לא מרגישים בושה.

שאלה: לכן חשבתי שתחושת הבושה מתעוררת מהרגשת הפחיתות ולא מזה שהוא רוצה שאני אחזיר לו אהבה.

לא, בך זה מהרגשת הפחיתות, אבל ממה, מאיזו נקודה הוא מעורר בך את הבושה? מהנקודה שהוא רוצה להביא אותך לאהבה.

שאלה: זה שהוא רוצה להביא אותי לאהבה זה בסדר.

למה זה בסדר? האם חסר לך לאהוב אותו?

שאלה: אם לי לא חסר לאהוב אותו, אולי זה בסדר בשבילו, לי זה לא חשוב. אז למה זה מעורר בי בושה?

בושה זו הרגשת הפער בין היחס שלו אליך לבין היחס שלך אליו.

שאלה: האם הבושה אצלי זה הרגשת הפער?

הבושה היא הרגשת הפער בין שניכם, בזה אתה מרגיש פגם ב"אני" שלך, לא ברצון לקבל, אלא ב"אני" שמתחיל לגדול מעל רצון לקבל, וזו כבר דמות הבורא שבך, האדם שבך. בדמות הזו אתה מתחיל להרגיש את בושה. כלומר הריקנות בדמות שמתחילה לגדול בך כ"אדם", זו הרגשת הבושה, והיא מעל הרצון לקבל, אל תשייך אותה לאדם שבך.

שאלה: וזה המקום שבו אני מרגיש את הרצון שלו, שאני אוהַב אותו, ואז אני מרגיש שאני לא יכול, ואז אני מרגיש את הפער?

כן. אתם צריכים "ללעוס" את זה קצת יותר במשך היום, ואז תרגישו כל מיני הבחנות.

שאלה: קצת קשה לי עם הקשר בין הדבקות עם הנותן, עם בעל הבית, לבין התענוג שאני מקבל. איפה נוצר הקשר מלכתחילה?

הבעיה היא בחשיבות. למשל, אם הייתי חשוב בעיניך היית מרגיש שאם אתה מתקרב אלי בחמישה מטר, אז אתה מרגיש יותר תענוג, מתקרב עוד מטר מרגיש עוד תענוג, עוד מטר עוד תענוג, כך גם כלפי החברים, כלפי מי שחשוב לך, גם מבחינת מרחק חיצוני, וגם מרחק פנימי.

אנחנו רוצים להיות יותר קרובים למי שאוהבים. אני רוצה להיות לידו, רוצה לחבק אותו, להרגיש אותו יותר וזה טבעי. זה נובע מאותה הסיבה.

שאלה: זה ברור. מה שלא ברור לי זה, מאיפה מגיע השורש הזה של הצמצום, של התענוג שדוחה את עניין של החשיבות?

לא, בצמצום אני לא דוחה את התענוג. אני אף פעם לא דוחה את התענוג, אני לא מסוגל לדחות אותו. אני דוחה את ההרגשה הלא נעימה, כי אני לא מרגיש את התענוג.

אם אתה נותן לי איזה כיבוד ובכיבוד הזה אני מרגיש בושה, אז אני מפסיק להרגיש גם את התענוג שבכיבוד הזה. כבר אין לי תענוג במילוי האינסופי הזה. אחר כך אני צריך לעורר אותו התענוג בחזרה. בעל מנת להשפיע, כשאני רוכש את תכונת הבינה בחפץ חסד ובא לקבל כדי להשפיע, אז אני שוב צריך לעורר טעמים כאלו לתענוגים. אבל הטעמים האלו בהרגשה שאני עכשיו מרגיש, הם כבר לא אותם הטעמים שטעמתי קודם. הם כבר טעמים מסוג אחר, שאני מוסר לו, כלומר קודם אני לוקח את הרצון שלו, בודק מאיזו אהבה הוא נתן לי למשל את החתיכה הזאת, ורוצה למלא את המקום הריק שבו, שאת זה לא קיבלתי ממנו. ואז אני חושב על תענוג שהיה ממלא אותי והייתי נהנה ממנו, ועכשיו מזה שאני מרגיש איזה תענוג אני נותן לו, אני מבין איזה תענוג אני צריך לקחת עכשיו ובאיזו צורה ליהנות בעצמי.

כשאני מתחיל בחזרה ליהנות מהתענוגים בעל מנת להשפיע, אני לא מרגיש בתענוגים. כי אני ניגש אליהם כבר דרך ההשפעה. כמו שבושה מבטלת לי את התענוג בקבלה, כך גם ההשפעה מבטלת את התענוג בי, לכן זה נקרא "כלים חדשים".

תלמיד: על איזה רובד של כלים דקבלה מדובר במשל הזה?

זה כל אחד לפי הכלים שלו. אני יכול לבוא למישהו להתבייש ולא לקבל ממנו כלום זה רגיל אצל בני אדם. או לקבל קצת, כמו שעושים אצל אורחים, מקבלים קצת. אדם אומר "אני בסדר, אני לא רוצה" או "זה טעים אני באמת אקח קצת", או איזה יופי. כרגיל אנחנו כל הזמן שומרים על האגו שלנו וזה עוצר אותנו. לכן זה תלוי בקרבה לאורח, ממי אני מקבל ומה אני מקבל.

תלמיד: זאת אומרת, שכל אחד יכול, כל תלמיד בכל שלב יכול לקחת את הדוגמה הזאת לחיים שלו ברמת הקבלה שהוא נמצא כרגע?

ודאי כל אדם שבעולם. אם יש לו צורה אנושית, כלומר אם הוא אדם ולא ממש בהמה שגרה בג'ונגל, שאז אין לו שום הרגשה, שום הכנה, אז וודאי שבכל אחד יש הכנה להיות אדם.

אנחנו מגיעים כאן להבחנות על מנת להשפיע, כלומר, גם כלים דקבלה וגם כלים דהשפעה הם כלים חדשים. כמו שאנחנו אומרים פי תר"ך פעמים הם יותר גדולים. מאיפה פי תר"ך פעמים אלו? מהבושה. היא השורש שמיד נמסר לנו ועל ידה אנחנו יכולים להגדיל גם את החסרונות וגם את התענוגים פי תר"ך פעמים.

זאת אומרת, פי תר"ך פעמים זה בושה. מה זו בושה? בושה זה פער ביני לבין הבורא במעמד בינינו ולא סתם איזו הרגשה. בושה זה מדידה, שהוא כולו המשפיע, גבוה ממני בדרגת הבושה מה"אני" המקבל, לא בלקבל ולהשפיע בחפצים מסוימים, אלא ההבדל הוא בכוונות. לכן אם אנחנו עובדים על הבושה כדי להפוך אותה לכבוד, אז אנחנו משיגים את המכפיל הזה, פי תר"ך פעמים.

שאלה: איך אני מרגיש את הרגשת הבושה ביחס שלי לקבוצה, הרי גם הקבוצה היא עליון ממני והמדרגה הבאה? ואיך אני יכול להשתמש בזה כאמצעי להביא את עצמי גם להתכלל בערבות? כי מדברים על בעל הבית שמכין סעודה, הוא הנותן אני המקבל. איך אני יכול להרגיש אותה הרגשה בתוך קבוצה?

הקבוצה זה העליון. מצד אחד, אנחנו אומרים שאנחנו צריכים להיות שווים כאיש אחד בלב אחד וזה לא מבטל אחד את השני. כולנו שווים בקבוצה, עם מרכז משותף בינינו שבו נמצא הבורא ואנחנו בונים את רשת הקשר בינינו.

מצד שני הסביבה היא העליון והיא זאת שגורמת לי להתעלות ולהתקדמות. אז איך יכול להיות שהיא תגרום לי משהו אם היא לא תהיה העליון? ודאי שהיא העליון. ואז אני עובד כלפיה עם אותם היחסים כמו עם הבורא.

אנחנו מגלים שכל החברים נמצאים בהרגשה, בהבנה ובמעמד יותר גבוה מאיתנו. אם אני לא מרגיש כך, אז למי אני מתחבר? מה הם יכולים לגרום לי? רבי יוסי בן קיסמא כלפי התלמידים שלו הרגיש את עצמו הקטן מכולם. לא בצורה כאילו נדמה לי, אלא כשנכנס פנימה רואה את זה. כל אחד רואה את זה אם נכנס פנימה.

שאלה: מצד אחד אנחנו צריכים לראות את הקבוצה מעלינו והמדרגה הבאה שלנו כקבוצה מחוברת, מצד שני אנחנו צריכים להיות שווים ולִבנות משהו ביחד, את רשת הקשר בינינו. אז איך אנחנו יכולים לחבר את שני דברים האלה יחד, כי האחד מבטל את הרגשת הבושה?

זה סותר את זה. פער של קבלה בין שווים? הוא לא מבטל. שני הדברים האלה קיימים יחד, גם שיווין וגם שהקבוצה היא עליונה ממני.

"בלי הרגשת הנותן

אין את הרגשת הבושה והסבל במקבל"

(בלוג "אבן נחצבת מהר", דברי הרב מיכאל לייטמן)

ספר "כתבי בעל הסולם", מאמר: "מתן תורה"

עמ' 386, אות ז' - ט'

הרב מיכאל לייטמן 24.04.18

[...] שאלה: האם אתה יכול להסביר את הסיפור הזה של האדם העשיר שנתן הכול לעני, ולגבי התשובה שהוא נותן לו למה הכוונה לתשובה, שאין אף אחד שיכול לספק את הרצונות שלו?

כי אתה יכול לתת את כול מה שיש לך לחבר, אבל הקניין הזה יהיה שלך ולא של החבר. הוא את זה לא קנה, זה לא שלו, הוא לא שילם, אתה מעביר לו את הכול. יש לי מיליון אני מעביר לו, אני בזה לא עושה כלום, כי יש לו חיסרון לא במיליון אלא על ידי מיליון להשיג את המעמד שלי, ואני בזה לא מספק לו את היכולות. אלא אם אתה תיתן לו מקום עבודה, ועל ידי העבודה הוא לאט לאט ילמד ויעשה פעולות כדי להיות כמוך, אז הוא יהיה כמוך. אבל על ידי זה שאתה מעביר לו את מה שיש לך אתה לא עושה אותו לאדם, אתה נותן לו כמו לבהמה.

תלמיד: אני יכול ללמד אותו איך להרוויח את המיליון הזה בעצמו.

כן. זה מה שאנחנו לומדים זה נקרא "עבודת ה'".

תלמיד: אבל הוא אומר כאן שאי אפשר.

זה מה שאנחנו משיגים. על ידי העבודה שלנו שהבורא מראה לנו מה לעשות ועוזר לנו פה ושם, אבל אנחנו עושים, אנחנו משיגים, אנחנו מייצבים את החיסרון והמילוי, ודאי שהכול בא ממנו, אבל בהזמנה שלנו, כך אנחנו מגיעים לדרגתו. אני מגיע להשתוות הצורה לדבקות בבעל הבית. תחשוב.

שאלה: איך שאני מבין את זה כל הסיבה שהוא רוצה להגיע למעמד של העשיר זה כי הוא מרגיש בושה.

הנברא מרגיש בושה אם הוא יקבל בצורה גלויה מהבורא את כל מה שהבורא רוצה לתת, גם מקום העבודה, גם עבודה, גם גילוי, מילוי, הכול. אם זה יהיה ללא מאמץ מצד הנברא אז תהיה בושה. והפוך, על ידי המאמץ הבושה הופכת להיות כבוד.

תלמיד: במה אנחנו מרגישים בושה כרגע מהבורא?

אתה לא מרגיש כי אתה לא מרגיש בעל הבית, כלפי מי יש לך להרגיש בושה.

תלמיד: נכון, ולכן איך אני בכלל יכול לרצות להיות כמוהו, אני לא מרגיש שהוא נותן.

לא דורשים ממך להיות כמוהו, דורשים ממך להיות מחובר עם הסביבה כתרגילים, שעל ידיהם אתה מתחיל לפתח בך הרגשת חוש הזולת, הרגשת הרע. אתה מגלה את הטבע שלך. אין כאן שום דבר חוץ מזה, בינתיים אנחנו עובדים רק בעבודה בינינו כדי לגלות את הכרת הרע בהטבע שלנו.

שאלה: אנחנו לומדים שהחיבור גם בין הבורא לנברא הוא על ידי השתוות הצורה שמשפיעים אחד לשני. מה הם משפיעים, מהם נותנים אחד לשני? מה זה השפע הזה?

אהבה.

תלמיד: אז אם עכשיו אני אוהב מישהו והוא אוהב אותי אנחנו יחד?

אם אלה באמת קשרי אהבה אז ודאי שזה יחד. כי אתה רוצה למלאות את הרצון שלו והוא רוצה למלאות את הרצון שלך. במידת ההשתוות בין שני הרצונות אתם דבקים. יש כאן הרבה מילים והכול צריך להתבטא ברגש. אין לי מה להוסיף.

אות ט'

"אמנם כן ראוי לנו להתבונן בעיקרו ומקורו של חוק טבעי הזה, ומבטן מי יצא לנו הפגם בושה והאי סבלנות הזה, שאנו מרגישים בעת קבלת החסד ממי שהוא? [...]

שאלה: מאיפה נולדת ההרגשה של הבושה? אני יודע שהבורא הוא רק תכונת אהבה חלוטה ופתאום בנברא נולד איזה משהו שהוא מתבייש לקבל מתנת חינם, מאיפה זה בא?

אף פעם לא התביישת?

תלמיד: כן. אבל מה השורש של התכונה?

שאתה עושה משהו שהקהל, הסביבה, לא מכבדים ואז אתה מרגיש בושה. השפעת הסביבה עליך. אם לא הייתה סביבה, בכלל לא היית לוקח אותה בחשבון, לא הייתה לך בושה. בושה היא דעת הסביבה.[...]

בושה זו הרגשת הפער

בין היחס שלו אליך,

לבין היחס שלך אליו.

הרגשת הפער בין שניכם,

בזה אתה מרגיש פגם ב"אני" שלך,

לא ברצון לקבל,

אלא ב"אני" שמתחיל לגדול מעל רצון לקבל,

וזו כבר דמות הבורא שבך,

האדם שבך.

בדמות הזו אתה מתחיל להרגיש את הבושה.

כלומר הריקנות בדמות שמתחילה לגדול בך כ"אדם",

זו הרגשת הבושה, והיא מעל הרצון לקבל,

אל תשייך אותה לאדם שבך.

(הרב מיכאל לייטמן 27.06.11)

העני והעשיר

חוץ מארבע בחינות דאור ישר אין כלום. אבל, על מנת לפרט אותן, אנו צריכים את כל הנברא שנמצא תחתיהן.

מלכות דעולם אינסוף מחליטה שהיא חייבת להגיע לדבקות, כי היא לא מסוגלת לסבול את הפירוד. היא מלאה באור. מצד האור, הבורא, ישנה כאן שלמות. אבל מלכות מצידה, מגלה את ההיפך הגמור.

בדומה לאדם עני, שבא לחברו העשיר, הוא קיבל מהעשיר הכול ומכל לבו של העשיר. יחד עם זאת, הוא מרגיש שהוא נחות, כי לא הוא בעצמו הרוויח את כל זה, ואין לו כל דרך להביע תודה לחברו העשיר.

כשהוא מקבל את הכיבוד מהעשיר, הוא מהנה את העשיר, אבל לא הוא בעצמו בנה את המצב הזה. אם שום דבר לא היה משתנה מלבד דבר אחד: שהכול היה יוצא ממנו, הוא היה מקבל הכול. הוא היה מקבל ונהנה בדיוק כמו עכשיו.

מה ההבדל?

ההבדל הוא רק בכך, שהוא בעצמו, חייב להכין את המצב הזה. לכן הוא צריך לעזוב את המצב הנוכחי, ואחר כך לחזור אליו בכוחות עצמו.

זה מה שקרה במלכות דאין-סוף. יש בה הכול חוץ מהתוספת הזאת.

יש דבקות מלאה מצד האור, אבל צריכים לעבור דרך צמצומים ודרך כל תהליך ההתפתחות, כדי להגיע לאותו המצב בדיוק, רק שהעני ירצה זאת בעצמו!

העני יישאר עני, והוא ירצה לקבל מהעשיר ולהידבק בו, להיות תלוי בו, ליהנות ממה שהוא מקבל מהעשיר.

הוא חייב לשחזר את המצב הזה עד לפרט הקטן האחרון. אחרת, אם הוא לא יחזור לאותו מצב בדיוק, הוא יפגע בחבר העשיר, בבורא, התוספת היחידה היא ההסכמה שלי עם כל מה שבנית קודם. אלא שעכשיו אני מגיע למצב הזה בעצמי. אני עושה זאת בעצמי! ואז שום דבר הוא כבר לא פגם, לא עניות, לא חולשת הרצון ולא נבזות הנברא.

הוא חוזר לאותו מצב. מצב שבו אין לו כלום והכול מגיע לו משולחנו של העשיר, אך בשבילו זו כבר לא תהיה השפלה אלא כבוד.

שום דבר לא משתנה בין השניים, הסיטואציה היא אותה סיטואציה. מלבד זה שהאדם מראה עד כמה הוא, בעצמו, מסכים עם הכול!

יגיעה מכסה על בושה,

כי אז אני לא מקבל בחינם.

בחכמת הקבלה כל הבושה

זה מקבלת חינם,

זאת הבושה, שזה לא מגיע לי.

אם אני נותן יגיעה אז כבר מגיע.

(הרב מיכאל לייטמן 11.11.18)

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 386

מאמר "מתן תורה", אותיות ז' - ח'

הרב מיכאל לייטמן 11.11.18

אות ח'

לסוף שאלוהו העשיר: "אמור לי, אם כבר נתמלא כל משאלותיך?"

ויאמר לו העשיר: "אם כן, לא יברא עוד איש, שיוכל למלאות משאלותיך".

זאת אומרת, אם מטרת הבריאה הייתה לבנות איזה גופים, מכונות, לא חשוב מה, מכונה ביולוגית שהם נהנו ממה שחסר להם קצת, ואז הם ממלאים קצת. חסר להם קצת, ממלאים קצת. שההבדל בין חסר לבין מלא, חסר ומלא, ההרגשה הזאת נקראת, "הנאה", "תענוג". אז הכול אפשר לעשות. אז לא הם ולא שכרם, מה התועלת מזה? כאילו לא עשית כלום. אלא החיסרון הוא חייב להיות חיסרון מדרגה אחרת לגמרי, הנצחי והשלם שאנחנו לא יודעים מה זה. וכדי להביא אותנו למציאות הזאת, צריכים לבנות אותנו כמו הבורא, נצחיים ושלמים.

מה זה נקרא "נצחיים ושלמים"? שאנחנו לא חיים מחסר ומלא, חסר ומלא, ובלי חיסרון אין מילוי, ובמילוי לא מרגישים את החיסרון, אז גם לא מרגישים תענוג. אנחנו כאילו רק בזה או בזה נמצאים. אלא איך לבנות אותנו נצחיים ושלמים, שזה תרתי דסטרא, אי אפשר.

ולכן אנחנו צריכים להבין את הבריאה שהוא עשה, שמדובר כאן על לבנות את האדם לגמרי דומה לבורא, לגמרי, אבל שקיים מחוצה לו. שיהיה אז קיים, שנקרא "קיים", ושיתקיים בצורה כזאת שהוא לא נהנה על ידי החיסרון, ולא מרגיש שהוא צריך לסבול כדי ליהנות, אלא הקיום שלו, הרגשת החיים שלו, החיות שלו היא תהיה כהרגשה הנצחית. אבל לא מתוך זה שנצחיות מתקבלת ומורגשת מחיסרון הנצחיות.

אין כאן מספיק מילים. יש לך את זה? מה מצאת?

תלמיד: משהו בסביבה, מ"פרי חכם", "שיחות" מאמר "השפעה ותענוג". "כי כבר אמרנו, שאין ענין הקדושה בחינת המשכה לעצמיותו, שזה אינו שלמות, אלא חסרון, ולא יחיה לעולם הבא בנצחיות, שמזון הנצחי, הוא מהנתינה לזולתו."

זאת אומרת, אין לבורא ברירה, אם אפשר כך להגיד. שאם להגיע למצב הנצחי, הוא חייב לבנות אותו מחוצה לאותו הנברא, שיהיה בו, בתוך אותו הנברא את כל הפנימיות שלו כבורא. זאת אומרת, נתינה.

והנה זה אמור רק כלפי הנבראים. מה שלא יתכן ומתאים כלל כלפי שלימותו הנעלה ית' וית'. שיש לו משהו חסר, והוא משלים את עצמו.

"וזהו שהכין לנו: ע"י היגיעה והטרחא, להמציא את רוממותינו בעצמינו, ע"י העסק בתורה ומצות. כי אז כל העונג והטוב, המגיע לנו ממנו ית', דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו. שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר. שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."

שאלה: אני זוכר ששמעתי את זה בפעם הראשונה, וזה היה נשמע לי מוזר שאדם לא אוהב לקבל מתנות. איזה אדם לא אוהב לקבל מתנות? ואם בחינם, אז עוד יותר טוב. למה לא בעצם?

זה פגיעה באגו.

שאלה: אבל איפה אנחנו רואים לזה דוגמה באדם אגואיסט?

תלוי למה אתה מתכוון במתנה.

תלמיד: כולם היו רוצים לזכות בלוטו, הם מקבלים מיליארדים.

זה לא מתנה.

שאלה: למה? הם לא עשו כלום.

זה לא מתנה, זה מגיע לי. אני הרווחתי. למה זה מתנה?

שאלה: מה הרווחתי? לא עשיתי כלום, קיבלתי מיליונים.

קניתי כרטיס, מצאתי אותו על הרצפה, לא חשוב. "מתנה" זה נקרא, שנותנים לי ללא שום תמורה מצדי. זה משפיל אותי, אם זה בצורה כזאת, זה משפיל. אם זה מגיע לי, אם זה ממישהו שאוהב אותי, אם מתכוונים לקבל ממני בחזרה איזה יחס טוב, יפה משהו, זה כן. אבל אם זה ממש כך כמתנה שאדם פשוט רוצה.. שייתן לך מישהו בחוץ, ברחוב, איך זה? מה פתאום זה קורה לי?

[...] אבל מן הסתם זה פגיעה, למה נותנים לי? מה רוצים? אני מרגיש בזה. האדם הנורמאלי מרגיש זאת באגו שלו, הוא לא מבולבל בחיים שלנו, הוא מרגיש בזה שנותנים לו את הפגם, כי יש לו אגו. אלא אם אני נמצא במצב שאני חייב לקבל, חייב לאכול, אם נותנים, כן, אם לא נותנים, אני גונב. זה משהו אחר. אז זה לא נקרא "מתנה".

שאלה: לאגו אין דרישה לקבל גם ככה? זאת אומרת, כי מגיע לי?

זה משהו אחר, זה לא נקרא "מתנה". "מתנה" זה נקרא, שאין לי מצדי לזה שום חיסרון, אחרת זו לא מתנה. את זה צריך להגדיר.

שאלה: לא הבנתי. מה זאת אומרת, אין לי לזה שום חיסרון? יש לי חיסרון כללי לקבל. קיבלתי משהו טוב, לא היה לי לזה חיסרון?

אני מביא לך עכשיו איזו תמונה הביתה, אני נותן לך מתנה. האם אתה צריך את התמונה הזאת?

תלמיד: לא.

לא. אתה מקבל את זה ממני?

תלמיד: כן.

למה?

תלמיד: כי זה ממך.

מה זה ממך?

תלמיד: חשוב לי מי שנותן את המתנה במקרה הזה.

זאת אומרת, במתנה אנחנו לא מחשיבים את מה מקבלים, אלא המתנה היא סימן ליחס. זה משהו אחר. עכשיו, אתה רוצה לקבל את זה או לא? רוצה לקבל. אין לך מזה שום דבר? זה לא מחייב אותך? אתה לא תרגיש מרגע זה והלאה משך הימים שאתה חייב לי בחזרה משהו?

תלמיד: בטח שכן.

בטח שכן. מה תעשה עם זה? אתה כל הזמן תלך ככה מקופח, "מה אני אעשה, ואיך אני מחזיר לו, מה אני עושה"? אולי אתה תביא לי את התמונה הזאת בחזרה מחר, ותגיד, "אני לא רוצה אותה, אני לא צריך אותה, אין לי מקום, סליחה, באמת תודה רבה". נכון או לא?

תלמיד: נכון.

למה? כי המתנה מעוררת בך פגם. אתה חייב לענות על זה. אין דבר יותר פוגע באדם מזה שכך נותנים לו, אלא אם כן הוא זקוק ונמצא כבר למטה מזה. [...]

שאלה: איך אני יכול להרגיש את החיסרון של החבר, שהוא יהיה כמתנה עבורי?

כי זה נתן לך הזדמנות שאתה תוכל להשפיע לו. וזה לא חשוב מה אתה משפיע ומה הוא רוצה, אלא אתם בונים יחס, דוגמא, התקשרות. שאם אתם מתכוונים למה ההתקשרות הזאת, היא חייבת להיות מטרתית, שאני נותן לו, הוא נותן לי, הוא מראה לי את החיסרון שלו, זאת כבר מתנה בשבילי. אני נותן לו איזה מילוי עבור החיסרון הזה, זאת גם מתנה בשבילי שאני יכול להשפיע, אנחנו בזה נהנים זה מזה. לא שחסר לו ויש לי, ולכן אני כאילו יותר גבוה והוא יותר נמוך, לא, הוא עושה לי טובה בזה שיש לו חיסרון, כי אז אני יכול לתת ולהשפיע.

בזה בסופו של דבר אנחנו מתחילים להיות בקשר הדדי. בינינו כבר מתחיל להיות שטח שכל אחד יוצא מעצמו, עושה חשבון לא מי נותן, מי מקבל, כמה ואיך, אלא שאנחנו בונים את השטח המשותף. במשפחה זה קצת יכול להיות מורגש, לא חשוב כמה נותנים כמה מקבלים זה הכול משפחה, יחסים פנימיים בין ילדים להורים וכן הלאה. אז בינינו השטח נעשה, אנחנו צריכים את השטח הזה לכוון לבורא, ואז אנחנו אולי נגיע למצב שכבר נתחיל להרגיש שהוא נמצא שם. ולא רק שנמצא שם, אלא הוא הראשון שהכין לנו את המעשים האלו, הוא הביא אותנו לזה, הוא אמר לנו, שם ידינו על הגורל הטוב, שאנחנו נעשה את זה. ואנחנו בסופו של דבר מגלים אותו. כך אנחנו צריכים להתייחס ליחסים ולמתנות.

בסופו של דבר הבורא נותן לנו מתנות, ולא אנחנו אחד לשני. לכל אחד הוא נותן משהו חסר ומשהו מלא ובזה מחייב אותנו, זה נקרא "לכו ותתפרנסו זה מזה." מה הפרנסה שלנו? שאנחנו מקבלים אותו, מגלים אותו, הוא השכר.

שאלה: איך לברוח מהרגעה פסיכולוגית, לא לקבל אותה?

איך לברוח מהרגעה פסיכולוגית? זה תלוי בחברים, זה תלוי באווירה. בשביל מה אני חי, איך אני בודק כל מצב ומצב, כל מה שעובר בי, עלי. זה תלוי איך אני מודע לזה.

שאלה: מה זה המצב שאני מקבל מתנה בלי יגיעה בכלל, וגם בסוף הוא אומר שהיגיעה מכסה על הבושה, איך זה קורה?

אני לא יודע מה זאת מתנה בלי יגיעה. רק תינוק מקבל את זה, כי זאת מתנה מלמעלה כאילו, ואז נותנים לו, נותנים לו, נותנים לו, ומרגישים בזה תענוג. מי שנותן, בנתינה הזאת הוא מרגיש קבלה, הוא נהנה. אנחנו שמחים להביא להם משהו, מפני שהשמחה שלהם זאת השמחה שלנו, אלה לא מתנות. האמת שמתנה זה דבר מאוד מסובך, לא כמו שנראה לנו בעיניים.

תלמיד: איך הוא יכול להרגיש את המתנה אם אין לו את ההכנה לזה, את היגיעה שעשה, את הכלי, זה לא ברור?

אם המצבים, היחסים בינינו לא ברורים, אנחנו לא יכולים בזה לדון. לכן אני אומר, תעזבו את המושג הזה "מתנה", זה לא פשוט. פעם ציירתי על הספר שלי ילד שתופש מתנה מלמעלה, אז חשבו שזה ספר לילדים, ככה זה.

תלמיד: איך יגיעה מכסה על הבושה, למה?

יגיעה מכסה על בושה, כי אז אני לא מקבל בחינם. כל הבושה היא.. תלוי על מה אנחנו מדברים, בחכמת הקבלה זה מקבלת חינם, זאת הבושה, שזה לא מגיע לי. אם אני נותן יגיעה אז כבר מגיע.

תלמיד: תחושת הפער לא נעלמת מזה שהתייגעתי, כי אני עדיין מבדיל ביני כמקבל למשפיע.

למה? אם אני מחזיר לו אז אתה אומר שנתתי יגיעה. אני קבלתי ממנו משהו, עבדתי, החזרתי לו. אין שום דבר, נשאר יחס יפה וטוב בינינו והוא עזר לי בעת צרה, אבל החזרתי. בושה אין, יש רק יחס טוב, זה נשאר. על הדברים האלה צריכים לדון לא בגובה שלנו.

שאלה: הקבוצה היא מתנה?

הקבוצה היא עטיפה למתנה, המתנה זה הבורא. [...]

מתוך הבלוג "אבן נחצבת מהר"

שיעורים של הרב מיכאל לייטמן

על הסתכלות פנימית חלק א' (תע"ס) של בעל הסולם

אות י"ט

"בהיותנו ענפים נמשכים מאין סוף, לכן הדברים

הנמצאים בשורשנו, הם לנו לתענוג, ושאינם

בשורשנו, יהיו לנו לטורח וליסורין."

[...] ממה שמגלים ומספרים לנו מקובלים, אנחנו יודעים שהבורא הוא שלם והכל בו טוב ואין בו שום דבר רע. זה אנחנו יודעים רק ממה שגילו נשמות. מה שלא גילו נשמות, כלומר, את מה שהוא לא גילה, איך שהוא לא גילה את עצמו כלפי הנשמות, אנחנו אף פעם לא נדע. הוא גילה לנשמות את הדרגה הכי גדולה, הכי קרובה אליו, שהוא שלם, בזה שהתגלה בהם בשלמות השלמה. בגלל זה אנחנו יכולים להגיד מתוך ההכרה, מתוך ההשגה, שאין בו שום חיסרון.

אבל עליו אנחנו לא יודעים כלום ולא מדברים בכלל, אלא רק שממנו יוצאים אלינו רק דברים שלמים וטובים שזה כביכול מה שנמצא בו וכך אנחנו מרגישים ומקבלים אותם. מקובלים אומרים לנו מתוך הרגשתם, מתוך השגתם, מתוך שהם משיגים את הבורא ממש, שאין בו שום חיסרון ומקבלים ממנו רק כל הטוב. "חיסרון" הכוונה לכל הדברים הלא נעימים אצלנו, שזה נקרא שאין בו. מקובלים אומרים שאם אנחנו מרגישים משהו רע זה לא בא ממנו, כי הם השיגו את הדרגה הכי גדולה בקירבה אליו והם השיגו שממנו בא רק טוב, בהרגשתנו זה מתגלה כטוב. אין טוב ורע אלא כלפי הכלי.

מה שבא ממנו ובהמשכה ישירה, אני בנוי בצורה כזאת שאני מרגיש בו ואיתו טוב. מה שלא בא ממנו, מה שלא נמצא בו, או בא ממנו אלי בצורה לא ישירה, אני מרגיש בזה רע. זהו! כך כלי מרגיש. מדובר על הרגשת הכלי איך שהוא מגלה לעצמו את הבורא. כאן מדברים על צורה ישירה לפי הרגשת המקבלים, זו הרגשה ברצון לקבל; זה מורגש כך או לא מורגש כך ברצון לקבל. אין על זה עירעור. אין פה לחשוב.

"אמנם צריך לחקור, איך אפשר שתמשך לנו איזו המשכה, ולא תהיה ישר ממנו יתברך, כי אם מקוטבה של הבריאה עצמה. אלא למה דבר זה דומה, לעשיר אחד שקורא לאדם מן השוק, ומאכילו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב בכל יום ויום, וכל יום מרובה משל חברו, ותבחין שהאדם הזה טועם במתנותיו העצומים של העשיר, ב' טעמים, משונים זה מזה, בבת אחת. כי מצד אחד (בהמשכה ישירה) טועם תענוג גדול לאין קץ מכח ריבוי מתנותיו, ומהצד השני (בהמשכה בלתי ישירה) קשה לו לסבול ריבוי ההטבה, ומתבייש בעת קבלתו, שהדבר מביא לו אי סבלנות, מחמת ריבוי המתנות שמרבה עליו בכל פעם." כל פעם שההמשכה הישירה היא גדולה כך גדלה ההמשכה הבלתי ישירה. "וזה ודאי שהתענוג שיש לו מן המתנות, נמשך לו ישר מן העשיר הנותן, אמנם קושי הסבלנות, שהוא טועם במתנות, אינו נמשך לו מן העשיר הנותן, אלא מתוך מהותו עצמו של המקבל, שמתעוררת בו בושה, מחמת הקבלה, ומתנת החנם, ובאמת שגם זה מסבב לו העשיר כמובן, אבל באפן בלתי ישר."

מסובב לו. לא שולח לו את זה, זה לא בא ישירות ממנו. אלא המקבל בגלל שמקבל, מגלה את הצורה הבלתי ישירה בזמן הקבלה, וכמה שהקבלה יותר גדולה כך גדלה ההמשכה הבלתי, כביכול, ישירה. הבורא הוא המסובב לאדם את ההמשכה הבלתי ישירה ובודאי שזו כוונת הבורא לסובב לו את הדבר. אבל אנחנו צריכים להבדיל שבו זה לא נמצא. אלא מתגלה בכלי בכוונה תחילה, והסיבה שזה מתגלה בכלי היא צורת הכלי, צורת הקבלה שלנו. עד שהרצון לקבל לא מגיע לגמר בישולו הוא לא מרגיש את הבושה ואת החסרונות שיש בקבלה. בגלל זה הרצון לקבל לא מתגלה עד בחינה ד', אלא רק בבחינה ד' שמרגישה באמת עד כמה שהיא מקבלת, רק אז מתגלה הבושה בהתאם לגילוי כלי הקבלה. הבושה מתלבשת על החיסרון שהכלי חייב לקבל. בתכונת המקבל שלו הוא מרגיש את הבושה.

יש שני דברים בהרגשת הכלי: אחד זה להרגיש עצמו נהנה. שניים זה להרגיש את עצמו כמקבל, שזו תכונת ההתפתחות האחרונה שבבחינה ד', נוכחות העשיר, הרגשת הנותן, ההבדל בין נותן למקבל, שזה לא נמצא במקבל. עכשיו הכלי מגלה מה שלא קיבל מהבורא, שיש לו כאילו הכל ממנו חוץ מדבר אחד, זה שמרגיש בבורא את תכונת הנותן ותכונה זו לא נמצאת בו. יש לבורא הכל, כל הטוב והעונג, וכל זה נמצא עכשיו בכלי אבל לא נמצאת בו תכונת הנותן, התכונה בו בכלל הפוכה, הוא מקבל. והפער בזה מעורר בכלי סבל וסבלנות, כי תכונת המקבל לא נמצאת בשורש של הכלי, בבורא, שם התכונה הפוכה.

בגלל זה בלי הרגשת הנותן אין את הרגשת הבושה והסבל במקבל. המקבל מרגיש את הנותן וחוץ מזה מרגיש את התכונה שלו, שהוא נותן, בהתאם לזה המקבל מגלה שאין בו את התכונה הזו. יש רצון יותר מפותח ויש רצון פחות מפותח, למשל חתולה אוכלת מה שנותנים לה, וגם אצל אנשים יש את החלוקה הזו, אדם יותר מפותח מרגיש את הנותן ובמידה הזו מתבייש והאחר לא.

לנו כאילו ישנם חסרונות לטעמים ללקבל טוב ועונג, לכל מה שיש לבורא. האם יש לנו גם חיסרון, גם כלי, להרגשת תכונת הנותן? איך אני יכול להרגיש שהוא הנותן ואני מקבל? הרי אני בנוי כאילו להרגיש רק את כל התענוגים שבאים ממנו? האמת היא שיש לנו כלי לזה, שנקרא "שלמות", הרגשת השלמות של כל הטעמים. שאתה טועם אור, אתה טועם שלמות שלו, והשלמות הזו לא נמצאת בכלי.

אדם שמקבל מתחיל להרגיש יחד עם התענוגים, בצורה בלתי ישירה, מיהו הנותן. שלא באים ביחד עם טעמים הוא רואה את שלמות הנותן. וזה נמצא בנותן. הוא מגלה עוד דבר שקיים בנותן ולא קיים בו, לפי טבעו זה לא נמצא בו, הוא מגלה שיש לו רצון לקבל. כשהוא מתחיל לקבל הוא מגלה את הרצון לקבל שלו ואז כלפי האור הוא מגלה, שהרצון הזה לא נמצא באור. זה מוליד באדם את היסורים, את הבושה. הוא מגלה מי הוא ושבאור אין את התכונה שיש בו.

מה מחייב בבחינה א' שיצא ממנה בחינה ב'? זה לא מצד הבושה, כפי שאמרנו, בושה מתגלה רק בבחינה ד'. לכל פעולת הנברא יש סיבה מסויימת ויש כמה סיבות להתגברות הנברא. פעם ראשונה שבחינה ב' רוצה להשפיע זה לא בא כתגובה מהרגשת החיסרון וזה לא בא מהרגשת הבושה, זה בא מהכרת הגדלות, עוד לא התגלה החיסרון, היא עוד לא מרגישה את עצמה מקבלת, ובאמת היא עוד לא קיבלה. בחינה א' לא נקראת מקבל. ודאי שהיא מרגישה פער בינה לבין האור, אבל זה לא לשלילה שלו. בחינה א' זה לא רצון לקבל מצד הנברא, עוד אין חיסרון, אלא זה מתוך שמכיר גדלות הבורא, רוצה להדמות בו, כתוצאה מזה באה בחינה ב'. [...]

בלי בושה

לא היה לנו רצון להשתוות הצורה,

לא היינו מזהים חוסר השתוות הצורה.

(הרב מיכאל לייטמן 24.12.15)

ה"אני" היא נקודה שחורה באוקיינוס של אור

"האני" היא נקודה שחורה באוקיינוס של אור עליון. כל הקיום שלי קשור באור הזה, ואני מעריך את עצמי בהתאם אליו. ואני מגלה שהוא טוב ומטיב כלפי. ואילו אני, להיפך, מקבל ורוצה לבלוע ולנצל אותו. אני מגלה ששני סוגי הטבע שלנו - טבע הבורא וטבע הנברא - הפוכים, כאילו היו השתקפות זה של זה. וכשאני משווה את עצמי אליו, אני מגלה תהום שמפרידה בינינו, הרי כל מה שקיים בו קיים גם בי, רק בצורה הפוכה, כמו נחתם. ואז מתגלה בי בושה! הוא הרי נותן ואוהב, ואילו אני - מקבל ושונא.

הבושה הזאת היא דבר שלא היה קיים בעבר והיא היא הנברא. הרי בעבר לא הורגשה הכרה עצמית שכזאת. אני מתחיל להעריך את ההשפעה שלו כטוב, ואת הקבלה שלי כרוע. מאיפה מופיע בתוכי קנה המידה הזה? הוא לא היה קיים לפני כן! זה הנברא האמיתי. הוא מרגיש את עצמו מנותק מהנותן, ולכן מבין את ההופכיות שלו אליו. וכך, עד שהוא מגיע לתחושה שהוא אינו מסוגל להישאר במצב הזה, הוא אינו יכול להצדיק את עצמו ולכן והוא מצמצם את עצמו, ומסלק מתוכו את האור.

זו מלכות דאין סוף, שסובלת מכך שהיא אינה יכולה להיות כמו הבורא, ואינה יודעת לאהוב כמוהו. לכן כל ההתפתחות לאחר צמצום א' מביאה אותנו בסופו של דבר לאהבה - לאותו היחס שבו הבורא נוהג כלפינו. הכול נובע מצמצום א'. ההחלטה לעשות צמצום - זו החלטה טבעית, שהשלכותיה מניעות את כל המציאות ומובילות אותה לגמר תיקונה. לכן תחושת הבושה הייתה אותו הפיצוץ, שמתוכו נוצרה המציאות ועברה את כל הדרך: ממעלה עד לעולם הזה, ובחזרה.

תחושת בושה שחשה מלכות דאין סוף היא הכוח שמניע את ההתפתחות הזאת, את המציאות שנפרסת ממעלה למטה וממטה למעלה. אין דבר מלבדה. בדומה למפץ הגדול שמתוכו נוצר היקום ועדיין מתרחב ומתרחב.

כל זה מתרחש במלכות דאין סוף - כל תשע הספירות הקודמות לה, כל תכונות הבורא, כלולות בה. אין דבר מלבדה. הרי היא כלי הקיבול לאור והאור לא קיים מחוצה לה.

הבושה מביאה אותנו לבורא (למתקדמים)

איך הייסורים, הגנאי והבושה של הפרט בפני החברה מתקשרים לשנאה של הפרט לחברה?

אנו לומדים שהבושה מהווה בסיס לתיקון. הרגשת הבושה במלכות של עולם האצילות, הביאה לצמצום א' – סירוב לקבל להנאתו עצמו. ואז אותה הבושה לחצה על מלכות למצוא דרך להשפיע – "לקבל לטובת הבורא". בהמשך התפתחותה, אותה הבושה הראתה לנברא, לנשמה, לאדם הראשון, איך להתנהג כדי להידמות לבורא.

הבושה היא שגם הביאה את אדם הראשון לחטא. אדם הראשון ביקש להכריע את הבושה בפעם אחת. כתוצאה מזה, התגלה לו כל הטבע האגואיסטי שלו (לקבל להנאת עצמו) והאפשרות לתקן את הבושה (לקבל לטובת הבורא) - אך בהדרגה (במשך אלפי שנים), בנשמות פרטיות רבות (בגלגולי החיים שלהם), בהתגברות על השנאה ההדדית.

כשאדם מתחיל ללמוד את חכמת הקבלה, כעבור זמן מה מתחיל להתגלות לו האגואיזם שלו באופן מתגבר והולך. כשממשיך ללמוד, הוא כל הזמן שומע שהאגואיזם זה רע, אבל עדיין לא מרגיש זאת בעצמו. הוא לומד שרוחניות זה השפעה, אהבה לזולת, שרק בתכונה הזו הוא ירגיש את הבורא. או ביתר דיוק, שהתכונה הזו היא בעצם הבורא.

אחר כך, האדם מתחיל להעריך את האגואיזם כרע, כיוון שבהדרגה נפתח לו הקשר בין האגואיזם לרוחניות, הניגודיות שביניהם וחוסר היכולת להשיג את הרוחניות ביחד עם האגואיזם.

בהמשך, מסדרים לו מלמעלה, שהוא ממש נשרף מבושה, ובד בבד מרגיש שרק על ידי התנתקות מהתכונות הטבעיות שלו, יוכל להידבק בבורא. מכאן מתחיל התיקון שלו: הוא מסכים לבושה שורפת, על מנת לקבל את תכונת ההשפעה והאהבה!

שאלה: מצד אחד, בתקופת ההכנה עד ליציאת מצרים (מעבר מחסום), לפי מה שאני מבינה, האגו גדל. אבל מצד שני, כדי לעבור את המחסום, אדם צריך שיהיה נקי לגמרי (!) משנאת חינם, והוא צריך להגיע לאהבה. אז איך זה מסתדר? האם תהליך התיקון בזמן ההכנה מביא אותו להכרה שהוא לא מסוגל לאהוב? אז זה ייאוש, ואיך אפשר לצאת מזה?? איך בכל זאת אפשרי שאדם יראה על עצמו את תהליך הניקוי/התנתקות מהאגו?

תשובה: כאשר מתגלים ל"כל העולם" כל מעשיו השפלים והבזויים ביותר של אדם, נחשף בזה כל האגואיזם שלו. הוא כולל בתוכו את סך כל האגואיזם של העולם. האדם מתחיל להרגיש אז את הבושה הראשונית של אדם הראשון, ומתגלה לו איך להתנתק מהאגואיזם - בדבקות בבורא.

"בושה מתגלה רק בבחינה ד' שב-ד'

(בלוג "אבן נחצבת מהר", דברי הרב מיכאל לייטמן)

בושה זו מדרגה רוחנית

אם אינני מרגיש בושה בפני הבורא, משמע שאין לי נחיצות להפוך להיות עצמאי?

כמובן, כעת איננו מרגישים נחיצות להפוך להיות עצמאיים, מאחר ואיננו מרגישים שאנחנו תלויים בבורא. לשם כך עלינו לעבור תהליך עקבי של סיבה ומסובב של התפתחות הנברא.

אנחנו רואים כיצד ילדינו הרוצים להתפתח, אינם רוצים לשמוע לנו, להוריהם, הם שואפים לעשות הכול בכוחות עצמם. הטבע מחייב אותם לפעול כך, אחרת הם לא יגדלו. כך גם אנחנו. אך זה בתנאי שאני מרגיש את עצמי תלוי בבורא, כאשר הוא עושה הכול במקומי. אינני רוצה להישאר במצב הזה, אני רוצה להפוך להיות עצמאי, גדול, לעשות משהו בעצמי!

לכן הנברא מתחיל להרגיש בושה, תלות בבורא, ומתנתק ממנו. כלומר אנחנו מוכנים לקבל על עצמנו את ההסתר, רוצים להרגיש אותו ולשומרו כדי שהוא לא יעלם. ומעל להסתר אנחנו בונים את ההידמות שלנו לבורא, וההסתר הזה, צמצום א' אינו מתבטל, אנחנו מקבלים אותו על עצמנו. אני לא רוצה להיות מבוטל בפני כוחו העצום של הבורא.

בושה רוחנית

"אם זה רוחני,

שאני לא יכול לעשות נחת רוח לו כמו שהוא לי.

שאני רוצה להיות כמוך.

כמוך, מה זאת אומרת?

שיהיה לי כל מה שיש לך,

או שאני אהיה בלב פתוח, גם לתת את זה לחברים?

מה זה נקרא שהוא מקנא?

במה הוא מקנא?

או מקנא ברכוש שלו,

או בכמה הוא מסוגל לתת הכול מהרכוש,

מה שאתה רוצה, בבקשה תיקח. מזה הוא מקנא."